שִׂמְחָתִי בְּרֹאשׁ חוּצוֹת, או - המפתחות בפנים, מאת דניאל קרן, 30.10.21
אירועי שמחה אינם סוג הבידור המועדף עלי, אבל אם הוטל עלי לבחור - אני מודה כי שמחות של צהריים מלהיבות אותי-מראש יותר מנשפיות של עֶרֶב. אבל איש לא שואל לדעתי...
ראו, עכשיו, למשל - כשאנחנו שבעים ורגועים בדרך לאיסוף המכונית חזרה הביתה - לפני שלוש שעות עוד היינו במשרד; התארגנות זריזה בבית וההמשך לכאן. התנועה היתה די דלילה, והעיקר - נשארתי באותו לבוש לא-מוקפד, שאיתו יצאתי השכם בבוקר למשרד. (אבל לא להגזים, כן? מכנסיים קצרים נשארים מחוץ לַתֶּקֶן!). ואחר כל זאת הַמַּעֲלָה העיקרית של שמחת הצהריים היא העובדה שלא מִתְלַוֶּה לַבִּלּוּי חשש מפני בוקר הַמָּחֳרָת. אפשר לאכול, לשתות ולשמוח בפחות אילוצים.
החניתי את הג'יפ הזהוב שלנו במגרש אספלט כבוש ומגודר היטב באזור התעשייה המזרחי של ראשון לציון, שהיו בו משבצות חנייה מסומנות בקווים לבנים רעננים. ביתן קטן ניצב לצד המחסום בכניסה למגרש וראש עגלגל וקרח נָבַט מתוכו באדישות. גבותיו סימנו שאלה. "לְשִׂמְחַת זְקֶנְתִּי" קראתי ומייד חטפתי מרפק מדבורה. "סְלִיחָה, שִׂמְחַת תּוֹרָה" וחטפתי שוב. אבל זה לא העלה או הוריד לשומר השמנמן: הוא כנראה לחץ על מתג כלשהו, כי המוט האדום-לבן החל להתרומם לאיטו.
אל הגדר ממול הוצמד שֶׁלֶט גדול, לפחות עשר אמות גובהו, ורוחבו אף יותר, שאורות מהבהבים רצו בו הלוך ושוב והבטיחו "חֲנָיָה שְׁעָתַיִם חִנָּם לְאוֹרְחֵי שִׂמְחָתִי בְּרֹאשׁ חוּצוֹת וּלְלָקוֹחוֹת מֶגָה-סָל".
השמש הלהיטה את אספלט המגרש ושורה מתארכת והולכת של עגלות מכולת אפורות, שהיו נעוצות זו בזו וכבולות זו לזו בשרשרות מתכת, ונער קטון עם כובע מצחייה גדול נוהג בהן. כל השורה
אני לא יודע מדוע, אבל זה נכון - סוגיות חנייה גורעות שינה מעיניי. לא פעם הידרתי רגליי ומתנותיי מארוע - גם משפחתי - כאשר התחוור לי כי החנייה איננה מוסדרת. אני ממש לא שָׂשׂ להיפרד מהמכונית ולצעוד בְּאַפְלוּלִית הָעֶרֶב בין מוסכים קטנים ובתי מלאכה הפזורים סביב האולם, בְּמִדְרָכָה שמרצפותיה שמנוניות מגריז ומעוקמות על-פי שגיונות הקרקע והתוואי המשתנה של שורשי הפיקוס, או כאשר מחיר החנייה מתקרב לעלות השי. לכן, בשעת צהריים זאת של תחילת הקיץ בְּמִגְרָשׁ חנייה מאיר פנים, שמחתי היתה שלמה, מראש.
לאחר מבחן קבלה קצר במבואת האולם נכנסנו פנימה והתיישבנו אל השולחן שחיכה לנו. מוזיקה מן הארץ ומהעולם נָהֲרָה לעברנו בעוצמה מרמקולים ענקיים שניצבו על הרצפה או השתלשלו מהתקרה, כמו נברשות הקריסטל וכדור המראות. מייד נהרו לשולחן גם סלטים משובחים ועד מהרה התוודענו לשכנינו לַשִּׂמְחָה. זה שולחן המשפחה וכדאי שאכיר אותם. בתוך דקות מעטות ידעו הם עלינו ואנחנו עליהם כל שיש לדעת במעמדים כאלה. אנשים נפגשים לרגע של זיכרון מתוק, מחליפים ביניהם ברכות "לחיים", מוסרים קערות ומגישים זה לזה פיסות מעצמם. ברי כי הכל יודעים שלכל זה בעצם אין שימוש עד למפגש הבא בשמחה משפחתית, או בצער, חס ושלום.
התקרה היתה כה גבוהה, עד כי דימיתי לראות כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים מְכֻנָּפִים מעופפים מתחתיה. "לא", אמרו לי שכניי החדשים ודאגה כנה בפניהם, "אלה לא מלאכים באמת, אלה בובות של מלאכים". הכל נצבע בגוונים בהירים - לָבָן-שַׁמֶּנֶת, וָרֹד ובז'. וילאות כבדים נתלו על הכתלים ובכרכובים שמעליהם נחרטו פיתוחי עץ דמויי קשתות ופרחים.
שעה קלה חלפה בנעימים, ובין כוסית לסלט גם הצלחנו להגן על ארבעת המושבים ששמרנו לנועה ושרון ולתאומות.
"לא כזה חם בחוץ," אמר שרון חתני והטיל בזעף את צרור המפתחות שלו על השולחן, בין צלחת החומוס הקהילתית לְמִתְּלוּל הַכְּרוּב הַסָּגֹל. הוא תמיד כזה ישיר, שרון, לא עוקף ולא מתחנף. מפת הבד, המשובצת ריבועים אדומים קטנים, הוכתמה בגוון כתום-אדמדם של סלט תורכי. פה ושם נאחזו בה תילים קטנים של חומוס תעשייתי. כמה שביבים של תפוח אדמה מטוגן שלחו זרועות קטנות של שמן, שכבר נספג במפה. אבל לא בגלל זה שרון נראה כעוס. "מה כבר עשיתי?", צף בי חשש. גם כשנועה והבנות התיישבו הוא נותר לעמוד, נועץ בי מבט מוכיח. "אני חונה לידך בחניון" הסביר כשראה בפניי סֵבֶל מֵחֲמַת אי-הבנה. "ממש לא הגזמת... בשביל אוויר ממוזג להשאיר מנוע של אלפיים סמ"ק פועל במשך שלוש שעות...לא, אתה..."
"אוי, דבורה", טפחתי על מצחי, שֶׁהִתְיַזֵּעַ בִּן רֶגַע. נזכרתי. "השארתי את הרכב דולק". בכל זאת, לשם מראית העין חיפשתי בקדחתנות מופגנת את צרור המפתחות. לא מצאתי בכיסיי אלא ממחטה וקבלה של איזו מסעדה וּבַפָּאוּצ' היו קיסמי שיניים ומטליות לחות באריזה אישית. לא כל-כך חסתי על הדלק כמו שהתביישתי להיראות אידיוט. "אני רץ לחניון. שכחתי את המפתחות במכונית."
האורות עדיין פיזזו בשלט רחב הידיים. השומר העגלגל הביט בי בתמיהה. "זה אני", הזכרתי, "משמחת בית השואבה, באתי לקחת משהו מהאוטו."
