טרמפ לעו"ד, 1970
"המקום יספיק לך?"
נחיריי גיששו אחר ניחוח הבושם המתוק שתמיד ליווה אותו, אבל לא מָצְאוּ. כרגיל היה תחוב לו ספר תחת בית שחיו וכרגיל תהיתי איך הוא מצליח לתפקד כך. לאחר שֶׁאָמַד את המרחב הזעיר של תא הנוסעים מייקי החווה בידו תנועת תודה והסתפקות. התבוננתי בו - זה היה הוא, כמובן, אבל זה לא היה מייקי שהיכרתי.
דבורה יצאה מהרכב והיטתה קדימה את משענת המושב. "הוא יסתדר ככה", היא פָּסְקָה בלחש כשהצעתי שמייקי ייכנס מבעד לדלת שלי, כי רק מושב הנהג ניתן להסעה קדימה ואחורה. אני לא יודע - ומכל מקום לא ידעתי אז - למה היתה לה טינה כלפיו. הוא השתופף, ובעוד רגליו הקצרות על המדרכה הניח בזהירות את תרמיל הלימודים שלו על הספסל. מצחו ניגף קלות בסף הדלת, כשהתפתל ונכנס בעקבות התרמיל, ומבלי משים אצבעותיו הידקו את הכיפה אל קודקודו. בתוך כך היה נדמה לרגע כי הספר עב-הכרס הֶחָבוּק בין זרועו לצלעותיו מאיים להישמט אך זה לא קרה ומייד בהתמקמו הוא פנה להתעמק בו. לא ראיתי איזה ספר בדיוק זה היה אבל דמותו המוזהבת של הרמב"ם היתה מוטבעת על הכריכה המהודרת. במשך השנים ביקרתי לא פעם בבית הוריו ובגלל הֶרְגֵּל בית השחי קרה שרחרחתי בחשאי בספריו, אבל אף פעם לא עלה משם ריח של זיעה.
היתה לי וסְפָּה 400 משנת 1960. האורך והרוחב וגם הסידור הפנימי מזכירים את ה"סמארט For 4", אבל הַוֶּסְפָּה היתה נמוכה בהרבה. שתי בוכנות המנוע החרוצות הוזנו בתמהיל של דלק ושמן, שהוזרם למיכל ממשאבה ידנית ניידת, בשולי חלק מתחנות התדלוק. גג ברזנט שחור נמתח מעל תא הנוסעים והיה אפשר לגלול אותו לאחור ולקשור מעל מכסה המנוע. כשהגג נגלל נוצרה מכונית ספורט פתוחה, זעירה ואיטית מאוד. מי שהתברך בשיער שופע היה יכול להתפאר בו אגב נסיעה ברוח הקרירה ומי שלא, יכול היה להציג לְעֵין-כֹּל את הבוז שהוא רוחש למי שמייחסים חשיבות למראה בלורית מתבדרת. גיליתי, כי ההילוך האחורי מעניק הספק גדול יותר מאשר ההילוכים הקדמיים. בכביש רמת-רזיאל עשיתי פעם חלק מהעלייה לירושלים כשפניי לתל אביב. במשך השנים נהגתי במכוניות רבות ודווקא זִכְרָהּ של זאת חביב עלי. בעין-כרם הגעתי פעם לסוף שביל חתחתים צר ואי-אפשר היה להסתובב כדי לחזור. הרמתי במו ידיי הגרומות את חלקה הקדמי של המכונית ולאט-לאט סובבתי אותה על ציר גלגליה האחוריים. ביום אחר, כשבאתי לאסוף את דבורה מבית הספר שלימדה בו, תלמידיה התוססים נאספו להתענג על מראה המכונית השובבה ואגב כך ללכוד את הרגע הפרטי של מפגש מורתם עם בעלה לאחר יום לימודים ארוך. כטוב רוּחָם עליהם, תשעה ילדים בני 13 הרימו את המכונית, ואותנו בתוכה, ופיזזו עם כל הכבודה ברחבי מגרש החנייה של בית הספר. ככל שֶׁרָבְתָה מבוכתנו רַבּוּ המצהלות והטילטולים. כעבור רגע הוּנַחְנוּ לנפשנו בקול צחוק גדול.
גב המושבים הקדמיים נצמד אל קדמת המושב האחורי ומייקי נאלץ לשבת לאורך הספסל, גבו שָׁעוּן לדופן המכונית, זרועותיו חובקות את ברכיו ואלה משמשות משען לספר, בעת שנעליו דחקו את התרמיל לדופן שמנגד. בהנחה שעד כה לא פגשתם את מייקי הנה תקציר: היום היו מכנים אותו "בחור ערכי", צעיר יליד אנגליה, לא גבוה, כִּשְׁרוֹנִי מאוד ונאה; זה עתה סיים שירות קרבי בצה"ל וגם שנת לימודים ראשונה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה, לא רחוק מביתו ברחביה; עוּל ימים עם בלורית מכסיפה ולצידה פסוקת מופתית, מצוחצח ומחוייט אבל כרגע הוא לא היה מצוחצח כלל. קשתות שחורות של שמן מכונות עיטרו את קצות ציפורניו, ואת חלקי גופו הגלויים קישטו תלוליות של גריז. הוא היה מקופל עכשיו בתנוחת עֻבָּר בחלקו האחורי של קיטון הנוסעים בוספה שלי, עיניו ברמב"ם, מתעלם מכל הפרעה גשמית ומפזר על סביבותיו נגיעות שמנוניות. העננה האופיינית של בושם סִידֶרווּד, שאביו ואימו הביאו לו מקיימברידג', לא ציינה הפעם את הגעתו. משום כל זאת זה היה מחזה חד-פעמי ומרהיב, והלכלוך שנוסף לחלקי הַפְּנִים של מכוניתי לא הטריד אותי כלל.
"נוח?" דאגתי (מן השפה ולחוץ, כי לא באמת דאגתי - ברור שלא היה לו נוח), והוא סימן בידו תנועה מרגיעה. שלומו טוב, הוא דיווח, וּמִרְוַח הישיבה אינו מעלה או מוריד מהבעת התודה שלו על ההסעה לאזכרה בהר הרצל. רק הופעתו הציקה לו והוא הרבה להתנצל. מייקי לא היה מהמתנצלים ובדרך כלל גם לא היה לו על מה. הוא היה ברנש נחוש, עקבי, מדוקדק ועל-פי-רוב לבוש בחליפת שלושה חלקים שמרנית בגוני אפור מתוצרת מנצ'סטר פלוס חולצה תכולה וחפתים פלוס עניבה צבעונית עליזה וסיכת עניבה מוזהבת. אלא שעכשיו היו עליו בגדי עבודה והוא היה מיוזע וקצר נשימה, שיער ראשו פרוע והשביל על פדחתו מטושטש. עד לפני כמה דקות ידיו עוד חיטטו בקרביים של גרוטאת האופנוע שלו, שרבצה בצמוד לכניסה האחורית של דירת ההורים והוא לא הספיק להתקלח. זה העניין החריג! הוא תכנן לוח זמנים מפורט - שיפוץ, מקלחת, נסיעה, אזכרה - ומשהו השתבש בביצוע.
חזותה המדכדכת של הגרוטאה הסבה בחילה לשכנים הסולידיים, למרות שניצבה בחצר הפרטית של המשפחה. היא עוררה חילופי דברים בסגנון שהיה זר ליחסי שכנים ברחביה. עקב כך נִבְעָה מתיחות גם בין מייקי להוריו. אותי דווקא שׁוֹבֵב הפער בין מראה השלדה הרצוצה של האופנוע הכבד לַצִּבְעוֹנִיּוּת של הַצִּינְיוֹת בגינה המטופחת.
ברחוב אברבנאל, ליד בית ההורים, עמדו ריחות טריים של עלים, שֶׁשָּׁרוּ בְּמֵי השלולית של הגשמים הראשונים. כמו עֲדִי גנדרני, גזעי צפצפה לבנבנים ותמירים, שכבר היו דלילי עלווה, קישטו את כניסות הבתים הנאים ושיוו להם חגיגיות שקטה. בחצר אחת רכן אל הקרקע איש ממושקף עוטה כפפות של בד גס והידק את שולי הערוגה בטרם יְפוֹרְרָהּ הגשם. מדי פעם סוכך בידו על עיניו, למרות שהשמש לא עמדה בסביבה, והרים ראשו בדאגה אל דבוקת העננים האפורה הנוסעת מכיוון השפלה אל ההר. בגינה אחרת עָמְלָה אישה מבוגרת בהפוגה שבין הממטרים לרסן את הקיסוס הערמומי, שאיים לכסות את האסטרות שלה. עוד אישה החזיקה בידה זכוכית מגדלת ובחנה בדקדוק רב תִּלִּים לבנים זעירים של אֲקָרִיּוֹת שפשטו על עלי עץ לימון רך בשנים. בְּיָדָהּ האחרת אחזה מרסס של מי סבון, שהאמינה כי יטביעו ואף יחנקו את המזיק.
השארנו את רחביה מאחור וירדנו לעמק המצלבה. משם עלתה הדרך והתפתלה סביב חורשת האורנים של משכן הכנסת בגבעת רם, אל מול כיפת בית הכנסת של האוניברסיטה ומשם לרחוב הרצל, שחצה את העיר לאורכה. מדי פעם הצצתי בַּמַּרְאָה לאחור, לקלוט טרוניות בדבר מרחב המחייה העלוב של הטרמפיסט, אך אלה לא באו. תהיתי ביני לביני אם כושר הסבל שלו אמיתי או מעושה ולא יכולתי לפסוק. שמתי לב, כי משענת המושב שלידי עולה ויורדת מעת לעת עם גווה של דבורה, אגב הִתְאַנּוּת לרגלי הנוסע מאחור, אבל עיניו לא משו מהספר. מייקי ניחן בכישרון להבחין בדברים ולפרק לגורמים מצבים מורכבים.
מתישהו דבורה שלפה פס של מסטיק "עלמה" וצפנה את עטיפתו בארנקה. ניחוח חד של מנטה פשט בחלל המכונית וראשו של מייקי נפנה לרגע מִדַּפֵּי הרמב"ם, לחקור למקורו. "רוצים?" דבורה הושיטה אליו ואלי את הנותר בחפיסה. למייקי היו הרגלים משלו ורק אני הצטרפתי ללעיסה.
זה היה יום צלול עם אוויר של סתיו. לא קר מכדי להשאיר את החלונות מוסטים קמעה. רחוב הרצל היה זרוע בסימני נתיחה. הנה, פה נחפרה תעלה לשם הנחת כבלי חשמל. סגירתה יצרה גבשושית גסה לרוחב הכביש - קָשָׁה לרכב נמוך עם מתלים חסרי רגישות. במקום אחר החליפו צינור ביוב שהתפוצץ והכביש והריח בסביבה לא חזרו לקדמותם. בנקודה כלשהי נסחף האספלט בגלל גשם דאשתקד ולא שוקם ובאחרת נחסם נתיב מסיבה עלומה. "ממש כמו ברמלה", סיננתי לעצמי בכעס שקט; "העיקר שאנחנו מעצמה". אלה לא מילים שכדאי שמייקי ישמע ממני. ירושלים חשובה לו וחברותנו חשובה לי.
מייקי ניאות להיכנס איתנו לתדלוק בתחנה שבכניסה לשכונת יפה נוף, לפני הר הרצל. כשהדקות נקפו בהמתנה לְעֶגְלַת המשאבה הניידת הוא התנדב לטפל בלחץ האוויר בצמיגים וְהִנַּחְתִּי שהמהמורות בכביש הכריעו את כושר הסבל שלו.
גלשנו חזרה לרחוב הרצל. בינתיים דבורה מיצתה את עניינה בגומי הלעיסה שבפיה. היא טמנה אותו בעטיפתו המקורית ועמדה להחזירו לארנקה כְּשֶׁהַוֶּסְפָּה קיפצה לפתע על אחד התפרים בכביש והמסטיק המשומש, באריזתו, ניתז מִיָּדָהּ החוצה דרך החלון המוסט וְנִתֵּר בעקבות המכונית על הכביש, עד שעצר. מייקי עדיין לא חזר לרמב"ם ובתוך שנייה הוא השיל מעליו את דמות הַקְּלוֹשָׁר ואחז בשרביט הרס"ר. הוא שחרר פקודה, שרבות כמותה סללו את דרכו בחלוף השנים לדרגה מפליגה בשירות המילואים ולשותפות בכירה במשרד עורכי דין עם לקוחות בכל העולם. "דני - עצור מייד; דבורה, צאי והחזירי לכאן את המסטיק".
"הלו, אתה רק אורח פה - טרמפיסט", אמרו עיניה הרושפות של דבורה ובעוד רגע היתה מתלקחת שם תגרה, אלמלא ראתה אותי מאט ועוצר בנחת לצד המדרכה. היא נרגעה. מאחורי הַוֶּסְפָּה התגבש עד מהרה טור רעשני. גברים עם ראש מיוזע ופנים סמוקות זעקו לי מרחוק פרטים מוכמנים על אימי; איש בעל גוף יצא ממכוניתו ופסע לעברי בצעד מאיים. אני מודה - קצת נהניתי מההתרגשות וּמָתַחְתִּי את גבולותיה ככל שיכולתי (הרי אני תמיד יכול ללחוץ על דוושת הדלק ולנוס משם). מעניין, הרהרתי - אילו היתה זאת משאית סמי-טריילר כבדה עם תא נהג גבוה או מכונית מרצדס חדישה, שנעצרת לצד המדרכה, ולא מכונית זערורית וחבוטה, האם אותו גבר מגודל, שכפתורי חולצתו פוקעים עכשיו אחד-אחד כשהוא מנפח את חזהו מולי - האם גם אז היה שולח מבט מצמית מלמעלה למטה לעבר הנהג?
דבורה עדיין מסרבת למחול על כבודה ולצאת מהמכונית. היא מוֹרָה, והיא ממש לא הטיפוס שֶׁמּוֹרִים לו. אבל מבטי עודד אותה לאסוף את המסטיק מהכביש. "הוא הרי דילג לו החוצה מאליו, בטעות", ביקשתי להקל עליה, "זה קורה, בטעות, כן, ומותר לתקן טעות". בכל מאודה היא לא רצתה לעשות זאת; כל נים מנימי נפשה התגייס לזעוק: "קפוץ לי", אבל במקום זאת היא פתחה את הדלת בענייניות וכעבור רגע חזרה עם העטיפה הירקרקה ועם תכולתה הלעוסה וציוותה עלי "סע".
אבל די בכך, הנה הגענו לכניסה לחלקה הצבאית.
