קברי צדיקים, 1988 מאת דניאל קרן, 5.2021
עיניה של נועה ברקו ולחייה היו סמוקות מהתרגשות של גילוי יוצא מן הכלל. אבא, היא קראה והצביעה על הצלחת שלי, אתה חייב לצלם את זה!
הסתכלתי בספקנות בצלחת העמוקה הגדולה, שתפסה חלק נכבד מהשולחן הקטן שאליו הסבנו שלושתנו. מה כבר יכול להשתבש במקום תיירותי משופשף שכזה, אבל אז נשימתי נעתקה. זה באמת נדיר - בחנתי את האירוע ואמרתי לילדים בכובד ראש חגיגי - אתם רואים שלא צריך להיות בנאדם כדי להילחם על החיים, גם כשזה נראה חסר כל סיכוי.
בזירה שבה התחבקו קרעי פסטה קצרים ברוטב שמנת ועגבניות עם צדפות ועם גוויות דוממות של חסילונים ופלחי פטריות, אחד הסרטנים (בעצם, אני חושב שמלכתחילה היה שם רק סרטן אחד - זה הוא, הגיבור) שרד את חום המחבת, ניער מעליו את הרוטב המתקתק שרחץ בו ואת הצדף שהסתיר לו את מאוורר התקרה וגישש אט אט את דרכו החוצה. להבי המאוורר עמלו להרחיק מהסועדים את ריח הדגים הסמיך שעמד באוויר.
התבוננתי בַּנִּיצוֹל ואחזתי במצלמה; תמונה או שתיים והחזרתי לנרתיק הבד הכחול, שהכיל גם הוראות שימוש וסרט נוסף. הדפתי מעלי את הצלחת ההומה, שילמתי בעבור פסטות הילדים, ירדנו ארבע מדרגות ויצאנו אל הסמטא הצרה, שסוגרים עליה בתים של אבן מסותתת. לא יכולתי שלא להנציח את היופי האצילי הזה ושוב שלפתי את המצלמה.
טיפסנו בעצלתיים במעלה הרחוב הקטן. כבסים התנפנפו מעלינו ברוח הים ותהיתי האם ידבק בהם ריח הדגים, שהמאווררים מגרשים מהמסעדות.
הגענו אל החצר היפה שלפני חווילת סן מִיקֶלֶה של אַכְּסֵל מוּנְתֶה. תכננתי את הטיול כולו כך שנגיע הנה, אבל לא הייתי בטוח שגם הילדים נסחפים בהתרגשות שלי. ראיתי את נפנופי ידיהם הקטנות בעודם ממשיכים להחליף רשמים מגבורת הסרטן ואני רק תהיתי מה עלה בגורלו לאחר שנמלט משיניי. האם הניחו לו לשוב אל הים - או למחבת, או שגרפו אותו לפח עם יתר השאריות?
אבא, ביקש אִיתַי, אני רוצה לצלם את הפרחים. הבנתי שהסרטן התמצה והילדים מוכנים לבאות. היום כבר גולגלנו מקצה סיפון למשנהו במעבורת מנאפולי לקאפרי, נדחקנו אל כחול-אֵינְדוֹמֵלוֹ במערה למרגלות האי, טיפסנו באוטובוס קטנטן עם נהג מוטרף לאנקאפרי וצפינו בסרטן אמיץ בצלחת, כך ששלוות הנוף של מפרץ נאפולי והחצר הפרחונית המפותלת היו אתנחתא הוגנת. חבל שהשארתי את כוס היין הלבן על השולחן במסעדה.
סביב החצר נמתחה גדר עץ ומתכת. שיחים פורחים בשלל צבעים גדשו אותה והכל תוחזק כל כך יפה על ידי היורשים השוודיים של האתר. גם מבחוץ אפשר היה להבחין בשרידי עמודים ובנייה רומית עתיקה. אִיתַי כרע על ברכו וצילם פה, אחר כך עלה על סלע וצילם שם, והגיש את המצלמה לנועה. גם היא מצאה זוויות מעניינות.
נותרו עוד ארבע תמונות פנויות בסרט וביקשתי מהילדים להשאיר אותן לצילום בהמשך היום, עד חזרתנו בערב לרומא. אנקאפרי איננה גדולה וכמעט בכל סמטא נתקלנו במישהו מוכר מאוטובוס התיירים. בדרך הצרה והמאוד מפותלת למעגן המעבורות זכינו הפעם בנהג שפוי ועד מהרה נצמדנו שלושתנו למעקה המעבורת והשקפנו אל האי הציורי המתרחק מאיתנו, טובל בקרן שמש אחרונה. עוד צילום ועוד אחד והנה ננעלה ידית ההעברה של הסרט. צג המצלמה ציין כי צולמו 25 תמונות ונשמע רחש של סליל מתגלגל אל סופו.
בחלל האוטובוס המהודר עדיין עמדו רסיסים בניחוח וניל, שהתזתם היתה כנראה חלק משיגרת יומו של תומאסו, הנהג. שפם דקיק - שחור עם אניצי ניקוטין ושיבה - נח מחוייך בצל חוטמו. פה ושם התעטשו נוסעים שהריח דגדג באפם והיו מי שסתם לא אהבו אותו. תהיתי אם הווניל נועד לטשטש את ריח עשן הסיגריות, שהנהג הצית זאת בזאת. אני מניח כי כתמי הניקוטין באצבע ובאמת ימינו העידו עליו שהוא ימני ובכל מקרה זאת היתה יד רבת-עלילות, כי היא שימשה אותו גם לאחוז בהגה וגם להמחיש רעיונות מסויימים שמסר לחבריו במכשיר הקשר (כן, כן, התנגן קולו Tutto-Va-Bene הכל דבאאשש!). גופו נטה אל מרפק זרוע שמאל, שנשען על אדן החלון שלצידו.
פניהם השלוות של הילדים אישרו, שהרוח שבתה ממפרשיהם. הם היו שרועים רפויים על המושבים. זאת תהיה נסיעה של כמה שעות מנאפולי לרומא וניצלתי את הזמן לסדר בראשי את משבצות הזמן.
יומיים לפני היציאה לטיול טרום-בת-מצווה ופוסט-בר-מצווה באיטליה נסענו לסיור בגליל. בדרך חזרה, בהחלטה משולחת רסן של הנהג סטיתי לקבר חבקוק, על כביש 65.
מזה שנים התכחשו במשפחה לקיום רוחניות בקברי צדיקים. ההילולה סביב אחדים מן הקברים עוררה בנו אי-נוחות. רבים מהצדיקים באמת היו נקיי כפיים, עוזרים לזולת וצנועים. אבל אחרי מותם - ולמרבה הצער לעיתים בעודם בחיים - שגשגה סביב אתריהם תעשיית נדבות וסחיטה רגשית: תרומות, חוטי רקמה אדומים, קמעות ומלמול ברכות בידי שליח, החזרת אהבות וזיווג זיווגים.
חבקוק התנבא בממלכת יהודה והוכיח בזעף את הגויים. מעבר לספר (חבקוק הוא השמיני בסדרת תרי-עשר) לא הרבה ידוע עליו. שפתו פיוטית, גבוהה ויפהפיה. הנה כמה מביטוייו: אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא; צדיק באמונתו יחיה; כי...אין יבול בגפנים...ואין בקר ברפתים; לא תאמינו כי יסופר; יבוא רקב בעצמיי; כי אבן מקיר תזעק; וישם רגליי כאיילות; הוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו.
משא חבקוק מיוחס לתקופת בית ראשון. היו שאמרו: בית שני. טענות נוספות: את הספר כתב יותר מאדם אחד; חבקוק היה בנה האלמוני של האישה השונמית מסיפור אלישע; במסורת האתיופית שם אביו דקר; במסורת הפרסית הוא שומר מקדש שלמה. כמו עוד כמה מגיבורי מקורותינו גם חבקוק זכה להיקבר ביותר מקבר אחד: זה שבגליל, אחד בהר הזיתים בירושלים, אחד מדרום לחברון ועוד אחד באיראן.
תמיד חנו מכוניות בפתח מתחם הקבר ליד קיבוץ קדרים. הפעם לא היה שם איש ולכן ניצלתי הזדמנות לבדוק על-שום-מה התכונה הרגילה. במבנה, שכיפה תכולה בראשו, שררה קרירות נעימה, שסתרה באופן מהנה את החום שבחוץ. השתטחנו מעשה לצון על המצבה שצורתה גליל וצילמתי תמונות השתט(ח)ות רבות.
עכשיו, באפלולית האוטובוס המהודר שבו ניחוח שנף ושיחות חרישיות של תומאסו בקשר - כן, כן, Tutto va bene - רוק של שינה עמוקה ניגר משפתי איתי ונועה וראשיהם נסמכו אט-אט זה לקראת זה עד שמצח נגע במצח. שעתיים אחר כך עזרתי להם להתגבר על רפיונם בדרך אל המיטות בחדר המלון. בערב הבא עמדנו לטוס חזרה לארץ.
הותרתי כמה אתרים רומיים ליום האחרון. סיפרתי לילדים על רומולוס ורמוס ועל הקולוסיאום, ופסענו על גדות הטיבר. אזרנו כוחות לקראת החזרה בקפטרייה מול המים. היה נדמה לי כי לאספרסו היה ניחוח תיירותי, אבל אולי הייתי סתם חשדן למראה מלצרים מבוגרים בחזיות כהות, מכנסיים שחורים מגוהצים למשעי, חולצות לבנות מעומלנות ועניבות פרפר. לאחר שנהנו מאוד ממנות הפסטה, הילדים נענו להזדמנות לטעום מהמשקה הצמיגי המריר שהזמנתי לי. איכס, טפו, היתה התרשמות האחת, ואילו השני אמר מממ, מעניין.
לנוכח האתרים, הנהר, הפסטה והקפה - המצלמה נשלפה, קליקים נשמעו, סרטי צילום נצטברו.
לאמירה "הצלחתך היא הצלחתי" יש יותר מִתֶּקֶן אחד. לפעמים מי שאומר לא באמת מתכוון, או מתכוון להפך הגמור. אחד המקומות בהם הביטוי תָּקֵף כלשונו הוא הצלמנייה של פעם. כשהצילומים מוצלחים כולם שמחים. במעבדה המקומית פיתחו את סרטי הנגטיב, טבלו אותם באמבטיית כימיקלים וייבשו. תמונות שאותרו בנקודה הזאת הועברו להדפסה בחוץ. העסק תוגמל בסכום קבוע לפיתוח הסרט ובתשלום נפרד לכל תמונה מודפסת. סרט נגטיב מוצלח משמעו הדפסת תמונות רבות, ומכאן זהות האינטרסים. אם מסרת סרטי צילום איכותיים, תקבל מעטפת תמונות כבדה ותראה נהרה בפני איש השירות. מעתה אמור - מידת ההצלחה כמשקל המעטפה.
במקרה שלי, פני האיש בצלמנייה עטו ארשת רצינית וקודרת, כמשתתפות בצער. מסרתי לפיתוח ולהדפסה יותר ממאה צילומים. אף לא אחד הוחזר לי מודפס. אני חושב שאולי זאת לא אשמתך, הוא התפתל. ייתכן שהיתה בעייה בייצור הסרטים - סידרה דפוקה, כבר היו דברים מעולם. כך ביקש לנחם אותי אבל כבודו המקצועי גבר והוא המשיך מייד: אם כי יותר סביר שהיתה תקלה במצלמה - אולי מכסה תא המחסנית לא נסגר וחדר לשם אור ששרף את כל התמונות. אתה בטוח שסגרת אותו?
וכשחזרתי הביתה בבושת פנים דבורה אמרה, אני יודעת שאתה לא מאמין, אבל תגיד - אולי בכל זאת - יכול להיות שזה בגלל שצחקנו מחבקוק?
