ארון ההפתעות, 1969, מאת דניאל קרן, 5/6/2021
טוב, תיכנס. (כאילו היתה אפשרות אחרת). תיכנס-תיכנס, הוא דחק בי אבל לא זז ורק שלח את ידו הארוכה האוחזת בידית מבפנים עד שנפתחה די הצורך להידחק פנימה. נדרשתי להתכופף ולעבור מתחת לקשת השריר הרופס של זרועו, שאצבעותיה עדיין נחו על הידית; לא להתכופף הרבה - עד כדי כך הוא היה גבוה. מבעד לעדשות הכבדות של משקפיו עיניו היו כחולות וקטנות ומדי פעם הוא צמצם אותן כדי להיטיב לראות או כדי להיטיב לחשוד. בוא אחרי, הוא אמר כשחלפתי מתחת. ריח חמוץ רפרף באפי. היצצתי ימינה אל המטבח הסגפני אבל לא מצאתי שם רמז.
"בוא אחרי" נשמע כמו הזמנה לצעידה ממושכת, מה שלא יתכן כאן כי כמה ממושכת יכולה להיות דירת שיכון בבניין רכבת. אורך הפסיעה שלו היה קטן במפתיע, כמו של גיישה זעירה. למעשה הוא ואני הלכנו באותה המהירות ובמספר צעדים דומה, למרות שרגליו היו ארוכות משלי בסרגל שלם. מכל מקום, המרחק מדלת הכניסה ועד לחדר שביקשתי לשכור אצלו לא עלה על שבעה מטרים ולכל היותר עשרה. לדלת החדר היה חור מנעול של פעם, כך שכל החפץ לחטט בו יכול לעשות זאת כמעט בלי מאמץ. לכן הרכש הראשון שלי כדייר היה של מנעול נייד קטנטן של נבוב, שתחבתי אל תוך החור המקורי וכך סגרתי את הפינה.
הגעתי לדירה בהמלצתו של מני רן, כתב צעיר לענייני שוליים בקול ישראל, שהייתי מיודד איתו. מני החזיק בחדר מזה זמן והתכוון להמשיך משם לתחנתו הבאה. הוא הציע לי להיכנס ליתרת הזמן בחוזה שלו, מותנה בהסכמת בעל הדירה, כמובן. אך זה סיימתי את קורס הקריינים ועמדתי להשתלב בלוח השידורים. החדר בדירה של שלום ירדני עתיד להיות המקום הראשון שלי בירושלים.
ירדני היה רווק בן ארבעים ושבע, מפעיל אופסט במדפיס הממשלתי. מריחות הצבע על פניו, בגדיו וידיו כשחזר הביתה הסגירו את סוג העיסוק. הוא תמיד חזר הביתה - מהעבודה, או מבית אימו. למיטב ידיעתי מעולם לא היה לו מסלול אחר. כשחזר היה נוהג להתעכב לרגע מול הפתקים שהצמיד מבעוד יום לטפט החום-בהיר עם משיכות קרם העוטף את דלת הכניסה, משם המשיך למקרר, לבדוק אם שתיתי מבקבוק החלב שלו. אני לא יודע מדוע נטפל אליו דווקא החשד הזה בי, שבטח העכיר את ימיו; ואני בכלל לא מחובבי החלב. עד מהרה עתיד הייתי לגלות כי חשדות ניהלו אותו ואולי זאת הסיבה שהיה תמיד לבד. או עם אימו.
כששלום שטף את שלוליות הצבע מפניו נתגלו נמשים, שבצבצו מבין שערות צווארו, פשטו בלחייו, נהדפו מחוטמו הבולבוסי, שנראה תמיד זב גם כשלא, עלו למצחו ולקרקפתו אשר תלתלים דלילים משוכים עליה לאחור בקפדנות ונפרעים מתחת לכובע המצחייה הכחול שחבש מבוקר עד ערב, כלומר עד שחזר הביתה מהעבודה או מאימו. ממצחיית הכובע זהרו בריקמה בולטת המילים "כולנו בעד". משם הנמשים ירדו אל שפתו התחתונה, שהיתה בשרנית ומשתפלת ואל סנטרו. באופן שלא דמה למראה הכללי המרושל שלו, לסנטר היתה דווקא נוכחות מרשימה. כן, די מפתיע. אבל הרי לא ייתכן כי איבר אחד מסויים, מוצלח ככל שייראה, ישנה את הדימוי שיוצרים לגוף שאר אבריו. כך שחרף הסנטר החטוב, שלום ירדני עדיין נראה גמלוני ושפוף.
כשתקענו כף, אני ומני רן, הוא סיפר לי שיש לו ציוד אישי (חומרי מחקר לכתבות הבאות שלו, הוא אמר) בארונית המתכת הקטנה עם שתי הדלתות שבחדר וביקש שאמתין יום-יומיים ולא אשתמש בה עד שיבוא לקחת. היה קל להסכים לבקשה צנועה כל-כך כי לא היו לי אלא כמה פריטי לבוש וטיפוח, כמה ספרים וקצת מחומר הלימוד בקורס הקריינים. ארון הבגדים הגדול והמדף עם מנורת הלילה שלצד המיטה יספקו בקלות את צרכיי.
מני היה איש גדול ומוחצן עם מחוות ידיים רחבות ופה מפיק מרגליות. בחור פיקח עם יופי של מלכת יופי. הוא גם היה סמכותי וכריזמטי, כוכב עולה בגוף השידור. חוגים בירושלים נהנו לספר עליו ניסים ונפלאות. בנוסח הימים ההם החמיאו לו, שהוא אף פעם לא ישן שני לילות רצופים באותה המיטה. בחדר שלו היתה כמות קטנה של חפצים יומיומיים. בוודאי היו עוד, בדרך ממיטה למיטה. כל זה תמך במוניטין שלו.
שלום ירדני סיים להציג בפני את מעלותיו של החדר ועכשיו עשינו את הדרך חזרה לכניסה. משמאל ראיתי דלתות הזזה עשויות עץ וזכוכית אטומה מחוספסת עם וילון תחרה לבן. הינחתי שזה חדר השינה שלו. קצת הלאה משם, מימיני, היו חדרוני אמבטיה ושירותים. משמאל, לפני דלת הכניסה מוקם המטבח, שעל בימה נמוכה לאורכו, עד קיר הדירה הרחוק, נבנה ארון בצבע שנהב ועליו שיש כהה יותר. ממול עמד מקרר פרידמן חדשני, עירום מתצלומים ומפיתקי תזכורות כלשהם ולידו שולחן אוכל לא גדול, שתחובים תחתיו שני כיסאות. על השיש ראיתי מיכל סודה כסוף של סיפולוקס וכוס זכוכית שקופה, שעדיין ריקדו בה מעט בועות. ובכן, פרט לאי-סדר בפתקים שהוצמדו לטפט הכניסה, יכולתי לסכם לעצמי שהמקום מתוחזק יפה ומתאים לצרכיי. לאחר שבעל הדירה חקר ודרש לגבי חיי החברה שלי ("לא מעשנים פה, לא עושים קזינו ולא מביאים הרבה בחורות") גם אני נמצאתי מתאים. בשלב הזה שוב עמד באוויר ריח חמצמץ ועדיין לא גיליתי את מקורו. שילמתי לחודש וקיבלתי מפתחות. הוא לחץ עלי לבצע בהקדם את ההחלפה עם מני. אולי אפשר היה כבר אז לזהות את החשדנות הגורפת שלו, שעושה אותו רדוף ובודד, אם כי לא נראה שהייתי פועל לאור התובנה הזאת. שכנעתי את עצמי שאני צריך את המקום ומסוגל להתמודד עם המוזרויות של בעל הבית.
בגלל מיעוט חפציו של מני די היה בתא המטען בטנדר של גיסו כדי לפנות אותם. רק חומר המחקר האישי שבארון המתכת נותר בחדר לעוד כמה ימים, כפי שהבטחתי.
חלפו כמעט שלושה שבועות מיום שנכנסתי לחדר והחומר האישי של מני עדיין היה מוצפן בארונית המתכת שלי. כמעט בכל יום נתקלתי במני ברדיו ותמיד הקדים להרגיע אותי בהבטחה לפינוי מיידי. גם אילו נזקקתי לעוד מקום, קרוב לוודאי שהייתי מסתדר בלי ארונית המתכת. אבל הסדקים שנפערו באמינות של מני הטרידו אותי. התרוצצו בראשי תסריטים לגבי תכולת הארונית והם ליבו את סקרנותי. אף אחד מהם לא התקרב לאמת.
אחרי חודש וחצי מני כבר לא התנצל ולא הזכיר את המחקרים שבארון וממילא לא טרח להבטיח פינוי שלהם. בסוף אותו שבוע כרענו, דבורה חברתי ואני, מול הארונית, היבטנו בה וזה בזה ופתאום היה ברור לנו כי היא עומדת להיפתח. לשונית שרותכה לציר בדלת השמאלית נחה מכוח הכבידה בתוך מגרעת בפס שבלט מהדלת הימנית. הרמתי בקלות את הלשונית ופתחתי את שתי הדלתות. על ריצפת הארונית היתה מונחת קופסת קרטון גדולה, שבגלל מימדיה מני נאלץ לפרק את מדף הארונית ולהשעין אותו לאחת הדפנות שלה מבחוץ. קופסה גדולה שכזאת מכילה הרבה חומרי מחקר - המון נייר, סרטי הקלטה - היא מן הסתם כבדה. משכנו אותה החוצה יחדיו, בזהירות. אבל היא היתה קלה להפתיע. אולי יש בה רק סרטים, לא ניירת. הסרנו את המכסה והיצצנו פנימה במתח רב. המתח התפרק בתוך שנייה כשריח עז של שלולית מעופשת עלה מהקופסה ומאות קונדומים משומשים ומלאים בנוזל צמיגי ועכור התנודדו כה וכה מול עינינו.
אהה, אז אלה חומרי המחקר, חשבתי בשמץ של קנאה. אבל בכל זאת, לשם מה טיפח את כל האוסף הזה ומדוע לא לקח אותו איתו כשעזב. אולי היה חשוב לו שיורשו בדירה יתפעל מביצועיו, או שאולי התכוון להציב לי איזשהו רף?
כך או כך, אחרי הכל התברר, כי המוניטין שיצאו למני בירושלים היו מוצדקים.
