האנדוקרינולוג, 1961, מאת דניאל קרן, 11/06/2021
פתיחה:
א. לא תמיד מי שתופס לך בביצים רוצה ברעתך.
ב. יש זכרונות שמוטב לשחרר אבל המוח לא נותן והם נוכחים כל העת.
ג. יש דברים שנעטפים בעלטה עד בוא יומם. לא בגלל שוליותם הם נדחקים לקרן זווית אלא משום חוסר הנחת שמעוררת ההיזכרות בהם.
סיפור:
הייתי נער בגיל הַעֶשְׂרֵה עם סוגייה של קוצר. פעם בשנה אמי היתה מצטערת להודיע לי, שלמחרת לא אלך לבית הספר, אלא אסע איתה לבית חולים השרון, לבדיקת גדילה. גם אם באותו יום הפסדתי (כך אמא קראה לזה, חחח..) את השיעורים שהכי אהבתי - התעמלות והאזנה למוסיקה - תמיד שמחתי להזדמנות שלא ללכת לשאר השיעורים. חיכיתי ליום הבטלה הזה בכיליון עיניים ולא זכרתי מדוע התלוותה לציפיה תחושה עמומה של אי-נוחות.
בשעת בוקר עלינו לאוטובוס דן בקו 62 (שמהלכו עבר בשטחן של ארבע ערים - תל אביב, רמת גן, בני ברק ופתח תקווה) וירדנו באנדרטת שער הברון בפתח תקווה. מכיכר הברון צעדנו שעה ארוכה לבית החולים. פסי ירק וגדרות של שיחים עיטרו את חזיתות הבתים, שהותרנו מאחור לאיטנו. אלה היו בניינים לא גבוהים, חלקם עם כמה כניסות ומדשאות ארוכות, מקושטות בערוגות עגולות של פרחי דליות וציניות וחרציות תרבותיות. יופי רענן כזה בבניין רכבת מעיד כי גר בו משוגע לדבר, שנפשו קשורה בנפש הצמחים והוא האחראי מטעם עצמו לרווחתם. זה האיש שיגיע עם משפך או עם צינור השקייה לפרח במצוקה, יערום סוללות עפר זעירות לגומה עניינית, יילחם עד חורמה במיני מזיקים וירחיק מן הדשא כל מזיק על שתיים. פועלו הכפייתי לטובת הציבור יעמיד לו לא מעט מתנגדים, כי מדי פעם ידרוש בתקיפות לשלם לו בעבור הוצאות לא צפויות ואילו הם יחשבו שהוא צריך לשלם להם עבור הזכות לעבוד את אדמתם, המצמיחה לו נחת. למרבה הצער עולה, כי אנשים כאלה תכופות מסתדרים עם פרחים הרבה יותר טוב מאשר עם בני אדם.
כשחלפנו על פני הקיוסק של קלמן הפצרתי באמא לקנות לי כוס סודה. היה די קריר בשעות אלה ובתקופה זאת של השנה אבל ראיתי בפני אימי שמאמץ ההליכה מתחיל להשפיע עליה. היא אמנם ניסתה להסתיר מפני את התנשפויותיה אבל שמעתי, וגם ראיתי שהיא מוחה זיעה ממצחה, ושרטיבות פושטת בקפלי שמלתה ומטפסת אל מותניה וגבה. חששתי שתקרוס. החלטתי שהיא חייבת לשתות, אבל מהכרותי איתה ידעתי שגם אם תדבק לשונה לחיכה מיובש וְחִיל יאחז ברגליה ממאמץ היא לא תוציא כסף על בקבוק שתייה אצל השודדים ברחוב. לכן ביקשתי שתייה לעצמי. קנייה כזאת נרשמת במדור החולשות שלי ולא בשלה. הסגפנות שלה ושל אבי צרובה בעורם. הם לא יודעים דרך חיים אחרת. נדמה לי שאמי בטוחה שהעור שלי רגיש יותר ולכן אני זכאי שיחולו עלי כללים פחות נוקשים. האבחנה עובדת ומייד מטבעות מחליפים ידיים. אני מתבונן בקנאה בתנועות המיומנות של בעל הקיוסק והוזה גזוז בטעמים, הרבה הרבה גזוז, תוסס ומתוק. אצבעותיו של קלמן לופתות את ידית המתכת של הברז, הנתונה בנדן גומי חטוב בצבע כתום משופשף דמוי בקבוק טמפו זעיר, וסוחטות אותה כלפי מטה. זרם איתן קולח מפיית הברז. אני עוצם עיניים ומקשיב לבועות הגז הלוחשות בכוס זכוכית, שהיתה פעם שקופה, נוטל לגימה ומשדל את אמא לשתות. קומתה מזדקפת מעט.
אחרי השתייה המכוננת, חצי הקילומטר האחרון היה כברת הדרך הקלה במסע כולו. הירוק בגינות היה ירוק יותר, צבע הפרחים ססגוני עוד יותר, רסיסי הקוורץ שבריבועי המדרכת נצצו בשמש שגבהה בינתיים.
במבנה הצנוע של בית החולים נצבעו הכתלים לא מכבר. מישהו קבע שהמחצית התחתונה של הקיר תיצבע קרם והעליונה לבן. גם התקרה סויידה בלבן. באוויר עמד עדיין ריח קלוש של צבעי שמן, מאווררים עצלים סבבו בתקרת חדר הקבלה והאוויר היה נעים. לפקידה היה שיער גלי בהיר אסוף מאחור בקפדנות - שערה לא נמלטה משם! - ומהודק בסיכת עץ רחבה, שקשת קטנה סוגרת עליה דרך שני נקבים. היה לה חיוך מאיר פנים, כשכיוונה אותנו למחלקה האנדוקרינית.
המתנו זמן רב על סף דלתו של ד"ר שמעון וכשסוף סוף נקראנו פנימה אמא אותתה לי למחות כל הפגנה של מורת רוח בגלל ההמתנה. הוא דוקטור, היא הסבירה. ההבלגה לא היתה קלה לי אבל מאז למדתי לספוג. אמי הציגה בפניו את המסמכים שהוא עצמו רשם שנה ושנתים קודם.
משקפיים נטולי מסגרת עם עדשות צרות וארוכות נחו במורד אפו, ממש על גבעות נחיריו. הרופא עיין בניירות, זרק מבט לעברי וציווה בטון אגבי אבל סמכותי: להתפשט. הגנבתי מבט לעבר אמי. ד"ר שמעון קלט ופקד: לחכות בחוץ, גברת. הוא קם וסגר בתנופה וילון בגון השמנת, שחצץ לרגע בינינו לבין שאר העולם. ברגע זה נזכרתי במהלכם הצפוי של הדברים. שלחתי לרופא מבט מתחנן, שנדחה על ידו מחוסר עניין לציבור. הרגשתי כמו נידון שהשלים עם גזר הדין. הפשלתי את מכנסיי ותחתוניי וקרבתי אליו בצעדים קטנטנים ברגליים פסוקות, כשהבגדים נאחזים בירכיי הדקות. עיניו צפו בי מעל משקפיו כשליקט עוד נתונים חזותיים לשם איבחון טיבו של הפציינט. ביד ימינו הוא חפן באדישות מופגנת את שק האשכים שלי (כאילו מתריס: איזה מין מקצוע בחרתי, מה לי ולזה, איך התדרדרתי לתחתית, מזל שאמא לא בחיים ולא רואה ממה אני מתפרנס). הכף החופנת התרוממה ועלתה מעט ואז ירדה, ועלתה, שוב, ושוב, בתנועות שקילה. חרדתי פן משהו ירגיז אותו פתאום והוא בתגובה מהמותן ימחץ את אבריי. כשבאמת רציתי למות מבושה, חייכתי בנימוס והעמדתי פנים כאילו אין הדבר נוגע לי כלל. הרופא בחן את מצבור הנייר שלפניו, רשם משהו, שקל שוב ושב וכתב. אחר כך נטל זכוכית מגדלת גדולה עם מסגרת מתכת כסופה ועיטורים מסולסלים ובחן את תלתלי הערווה שלי, ושוב כתב.
תתלבש, הוא אמר באותו טון ענייני. גברת את יכולה להיכנס!
הוא מלמל מילים של רופא ורשם לי הורמון כלשהו. אני לא זוכר שלקחתי אותו. בכל אופן, תוצאות הטיפול מדברות בעד עצמן.
שנה לאחר מכן התסריט חזר שוב, בפעם האחרונה.
זכר העמידה מול האנדוקרינולוג, עירום מהמותניים ומטה, כאילו נמחה מתודעתי ולא הבנתי מדוע במשך שנים חשתי טינה לבית חולים השרון. באופן ילדותי ממש, כשהוא סופח לבילינסון הרגשתי שסגרתי איתו איזשהו חשבון פרטי.
קרוב לארבעים שנה עברו עד לפעם הבאה שבה ראיתי את ד"ר שמעון. הוא כבר היה בגימלאות, מוחו חד כתער ומראהו כמראה איש זקן וחכם, והמשקפיים עדיין היו תלויים במורד אפו. המוניטין שלו כמומחה לאנדוקרינולוגיה הביאו להשתתפותו בתוכנית רדיו פופולרית שהייתי מעורב בה.
בתום השידור נשארנו שלושתנו באולפן - העורך, ד"ר שמעון ואני - לפטפט מעט. בפרץ לא נשלט של גילוי לב ובפנים סמוקות ממבוכה הזכרתי לו שפעם, כשהייתי ילד, הוא אחז את הביצים שלי בכף ידו.
הדוקטור אמנם הזדקן אך לא השתנה.
נו, הוא שאל, ונהנית מזה?
