הליצן העברי הראשון, לפי מינה זמיר, מטולה, 2016
שתיקה. נשמע רק רחש אלקטרוני של ציפייה מתוחה בין שני מכשירי טלפון נייד.
"נו" - אמר לאיטו הקול העמוק - "אז מי מהם היה אביך"?
התכוונתי למתוח אותו והשתהיתי שניה. אחר כך התשובה התפרצה ממני. "אלכס!".
שוב השתררה דממה. לא דממת מבוכה, לא חשדנות, לא קוצר רוח. זאת בלי ספק היתה דממה נרגשת.
עכשיו הוא ירה (צרורות מתונים, איטיים - כאילו עצם האיטיות יוצקת בהם תוכן - אבל כמו שהייתי עתידה ללמוד בהמשך, זה נקרא אצלו ירי מסיבי): "אלכס - אבא שלך - הוא עבד אצלנו - במצות ראשון - עשרות שנים - אני זליבנסקי...הבן - את מבינה שאני מכיר את אבא שלך כמו את עצמי"?
דקה-שתיים קודם החלה שיחת הטלפון עם הדייט המיועד. עוד שיחת גישוש עם חתן-אפשרי מזדקן. טוב, גם אני כבר לא ילדה. מאחורי היו חיי נישואין, שהניבו יופי של יבול אבל כשלעצמם היו, אם כבר שאלתם, תענוג מפוקפק. אחרי כמה פרשיות רומנטיות שלא נכנסו לחופה וקידושין, החלטתי להיות ממוקדת ולא לקפוץ על כל מי ששוחרות-טובתי הגדירו כהזדמנות חד-פעמית.
ממוקדת ובררנית, ובכל זאת ישבתי עכשיו בבית בחולון וחיכיתי לשיחה מהשידוך הבא.
"מינה? שלום, שמי מוטי. אני ממטולה, וחשוב שתדעי כבר מההתחלה כי אני אלמן ובעל ייחוס: דור שביעי בארץ מצד אבי. מה הייחוס שלך"? נשבעת לכם שזאת היתה השאלה הראשונה שלו.
הפתיחה הלא-שגרתית הוציאה אותי משיווי המשקל, אבל רק לרגע (מי שמכיר אותי יודע שרגע אצלי זה הרבה זמן).
"או-הו, על ייחוס אתה מדבר איתי? אני אראה לך מה זה ייחוס! - התנפלתי עליו עם כל הנמרצות המטורפת שלי - תרשום: אני גרושה, עם שלושה ילדים טפו-טפו, ואני הבת של הליצן העברי הראשון בארץ ישראל".
דממה...
"הליצן...הראשון...היו שניים כאלה", הוא אמר בשקט, כמעט בלחישה.
"נכון, עניתי - מופתעת שמישהו בכלל מתרגש מזה ונאחזת ביתרון הבלתי צפוי - היו שניים, מוקי ואלכס".
"אה, גם את מכירה... מוקי ואלכס, מי לא יודע מי הם היו... לא היה אחד שלא החזיק ת'בטן שלו בהופעות שלהם בזירהטרון בשנות החמישים".
"כן, נכון - אמרתי בזהירות, חושבת שלא קלט - הם היו מאוד מפורסמים, אבל זה היה מזמן".
"נו, אז מי מהם היה אביך"?
עניתי לו. ואז הוא סיפר לי על אבי.
הקשר של מוטי עם אבי הנערץ שנים לפני ששמע עלי - תוסיפו לזה את קולו העמוק ואת החביבות העולה על גדותיה - כל אלה הכשירו את הקרקע לפגישה ראשונה ולכל מה שקורה מאז.
החלטנו להפגש.
נפגשנו.
קבענו את ביתנו במטולה ואנחנו מקפידים להיפרד רק לצרכי דת וגעגוע: הוא הולך בשבת להתחזק בבית הכנסת ואני נוסעת למרכז לחזק גוונים בשיער, מתגעגעת לאהובי וחוזרת מייד הביתה. זה וגם כל השאר - דבש, טפו טפו!
"רגע לסיפור" עורך דניאל קרן
