הדלת, לפי אנה סרי
אני אוהבת מאוד את שעות הבוקר המוקדמות, את צליפת הקרירות, את התרחבות הנחיריים לקלוט ניחוחות של יום חדש, לפני שיימוגו מפני ריחן של טרדות היום, את ההרגשה שכל מי שנמצא עכשיו בחוץ, הרחק ממצעי הלילה החמימים, נמצא שם לשם תכלית ברורה וטובה.
יותר מכל אהובה עלי שחיית הבוקר שלי. הגוף נענה לאתגר הצינה המפתיעה-תמיד של מי הבריכה, הראש פולח את המים ומסיט לצדדים שובלים עדינים, המבט ממוקד בדופן שמנגד, תנועות החתירה מדויקות ומתגמלות. לגבי, אין כמו שחיית הבוקר לחידוד המחשבה ולסילוק עכבות נפשיות מיותרות.
גם הבוקר החניתי את מכוניתי קרוב ככל האפשר לפתח בית המלון שבו בריכת השחייה. בעת ההליכה הקצרה מתגנבת למוחי מחשבה עוקצנית: מדוע כל כך חשוב לי לחנות צמוד לפתח המלון? מה אני מרוויחה מחיסכון של כמה צעדים? הלוא יכולתי להמשיך ולישון כאחד האדם בחיק מיטתי הטובה ובחרתי לעזוב את חמימות המצעים כדי לקפוץ למים הקרים. אז אין כאן נסיון לחסוך במאמץ גופני, אבל חבוי כאן כנראה סוג של אינסטיקט קדמון: לחנות רחוק כשאפשר קרוב - זאת אומרת שמישהו אחר, שיגיע אחרי, יחנה קרוב ממני...אה, שטויות, אני לא כזאת, אני ממלמלת לעצמי בלא-קול.
ידי נשלחת לדלת הזכוכית. אני פותחת לרווחה את הכנף הגדולה, נכונה להמשיך לקומת הבריכה. אבל מה שקורה מייד מותיר אותי קפואה ומשתוממת. ידי האחת עדיין אוחזת בדלת הפעורה - זאת דלת קפיצית ענקית ולכן כתפי מסייעת לי בפתיחתה; היד האחרת נושאת את תיק הבריכה - כאשר שני גברים צעירים מגיחים במהירות מכיוון הלובי וחולפים על פני מבעד לדלת והחוצה. הם לא עוצרים לשניה, הם לא מפטירים מילת תודה. רגע אחד היו כאן ובמשנהו נעלמו. חשבתי שאולי בוצע כאן פשע, שהם בורחים מפני רודפיהם. חיפשתי בעיני, אבל איש לא בא בעקבותיהם. החלק הסוער שבי דיווח לי כי ממש מול עיני נרקמת עלילה נפתלת וכי אני עצמי נוטלת חלק בדרמה הבלשית. אבל באותו הרגע ממש החלק הריאלי הבין לאשורו את המתרחש והרגיע את הרוחות - זה בסך הכל עניין של נימוסים והליכות: שני גברים ראו דלת פתוחה בידי אישה. מה יותר טבעי מדלת שנפתחה למענם בידי אישה?
סוף סוף הרפיתי מהדלת. פרץ המחשבות העסיק אותי עוד רגע קט, עד שטבלתי באחת במים הקרירים. מה יותר טבעי מטבילה במים קרירים כדי לסלק הרהור טורדני?
"רגע לסיפור" עורך דניאל קרן
