בחירתה של אנה - מאת אנה סרי, נתניה
מי שסיפר לכם שזה לא קרב אם לא נשפך בו דם לא מבין כלום בקרבות נון בנון - נפש בנפש. לקרב הזה נכנסתי בפיק ברכיים ובהיסוסים קשים והם ליוו אותי לכל אורכו. אנה הפרפקציוניסטית נגד אנה הזורמת. אנה החוששת מכישלון מול אנה המתמודדת עם הלא נודע. אנה הנכנעת לפחד נגד אנה הלוחמת בו. פעמים הייתי קרובה להישבר אבל בסיום מהלכי המערכה אני יכולה להעיד על עצמי כי אין רע בפיק ברכיים אם בסוף את נשארת לעמוד ולא נורא להסס אם לבסוף את היא זאת שמקבלת את ההחלטה, לכאן או לכאן.
ערב הנסיעה עוד התלבטתי. מה לי ולעניין מסובך כזה, לעלות על רכבת בשדה התעופה בדיסלדורף וממנה לדלג בין חמש רכבות נוספות עד העיירה קרקרדה שבהולנד. יותר פשוט, הרבה יותר פשוט, לצאת מבית הנתיבות, להרים אצבע כמו מלכת אנגליה ולהיכנס למונית, שתעשה את הדרך להולנד בוויש אחד. לא ככה?
מצד שני, איפה האני שלי בתמונה?
עכשיו חצי שעה לנחיתה. אני מחזיקה בעצבנות את תדפיס הדף שהורדתי מהאינטרנט: נחיתה ב-19.37, יציאה מהטרמינל ברכבת הגבהים לתחנת הרכבת הגדולה שבשדה, וממנה ב-21.08 חמש נסיעות קצרות, עד ליעד בהולנד. בכל אחת מהן - בתחנה מסוימת, לא בשום תחנה אחרת - עלי לרדת לרציף, לעבור עם המזוודה לרציף אחר ולהמתין כמה דקות להגעת הרכבת הבאה. מה יקרה אם אחת הרכבות תאחר ותגרום למפולת דומינו של איחורים בהמשך המסלול? ואם בהסח הדעת אפספס את אחת התחנות, אולי כי שינו את שם התחנה והאינטרנט לא מעודכן? מה אם תדרוס אותי רכבת בזמן שאני והמזוודה חוצות את הפסים לרציף שממול? בררר...עורי נעשה חידודין רק מלחשוב על זה...אולי בכל זאת אני מרימה אצבע למונית?
אז מה קרה לבסוף?
מעניין, לא היה שם איזה רגע שבו ההתלבטות הגיעה לשיא והמציאות חייבה אותי לקבל החלטה. זה לא היה כך. נחתתי, שלפתי את מזוודת הנשיאה מתא האכסון שמעלי, המתנתי בסבלנות בכל התורים האפשריים ומייד חיפשתי את הרכבת הפנימית של שדה התעופה. כאילו הגוף והנפש התאחדו לפעולה אוטומטית של עשיית מה שנכון לאדם בוגר ונחוש לעשות. שעתיים אחר כך כבר ישבתי בבית הקפה בקרקרדה, לוגמת להנאתי מספל שוקו חם וממתינה לפגישה, שלשמה עשיתי את כל הדרך הארוכה הזאת.
אין כמו שוקו חם כדי לחגוג סיומו של מהלך מוצלח ולהתחיל את המהלך המוצלח הבא...
"רגע לסיפור", עורך דניאל קרן
