מגשים של פלסטיק, 2018
היה זוג במרכז ורבים סביבו.
שפתי הגבר היו מלאות וחייכניות בעת שהביט בנערה שישבה מולו. ידו הימנית הובילה בבלי דעת את האטריות שבצלחת הלבנה לכאן ולכאן. האיטריות טבלו בנוזל צמיגי אדמדם.
בועה סמויה מן העין סוככה על בני הזוג ונראה כי כלל לא ידעו שממש בסמוך להם מתנהלים חיים אחרים, עם תמצית של רעש, צבעים וריח. אורות ואנשים הבהבו לרגע והמשיכו הלאה. התנועה לא פסקה לרגע. מבעד לחלוקי הזכוכית שבכיפת הקניון ראיתי צללים באים והולכים, כנראה של ענני קיץ אפורים. ברחבת המזון המהיר עשרות פיות עסוקים שלחו אל מעמקיהם איטריות דביקות עם בוטנים ומעט אגוזי קשיו קלויים ופיסות של עוף או בקר במחיר שווה לכל נפש. הן נאחזו בתנועות לוליינות בצמד צ'ופסטיקס או במזלגות פלסטיק בצבע שנהב.
אינני יודע מדוע נבחרתי דווקא אני להתבונן בשניים ולא מי מהמוני האדם האחרים שעברו שם. אבל לא היה בזוג משהו חריג, שיגרום לאחרים להאט. הם היו זה בזה באופן מלא, למרות שלא ממש נגעו זה בזה. ראיתי את שפתיו נעות בחסכנות כמו בהילוך איטי. בוודאי אמר משהו, אבל לא שמעתי מילה. מה שנח ביניהם נראה רומנטי ומתוק כל כך, עד כי התפלאתי על שמכל המקומות הנחשקים בעולם התיישבה לה מתיקות שכזאת דווקא במקום יום-יומי שכזה, על שני כסאות מתכת דביקים ברחבת אכילה ענקית.
משולי המגש נשלף נדן צר וארוך של נייר, שגבעולים ועלים של במבוק ירקרק עם גור פנדה חביב מודפסים עליו. בתוך המארז היו שני מקלות אכילה של במבוק אחוזים זה בזה.
הבחור בשולחן הסמוך היה לדעתי בן 30. כתפיו הרחבות העידו על משטר אימונים ממושמע. קור המיזוג בקניון שרטט בלחייו רשת מסועפת של נימים והסומק מבליט את עיניו הכחולות, מאחורי מסגרת משקפיים עבה בסגנון מיושן. שיערו היה בהיר ושופע. מדי פעם אצבעותיו חלפו בשיער בהסח הדעת. נראה לי שגם הבחורה לא קטנה אבל ברור שהיא קטנה ממנו, דקה וכהה, ושערה השחור גולש בצידי עורפה.
כשהם משוחחים, בשקט הזה שלהם, יש לי תחושה שאני מתגנב לטקס אישי. היא לא מסירה את מבטה מעיניו בעודה משרטטת באוויר הרהור, המופנה אליו באמצעות מקלות האכילה. תנועותיה רגועות. עם הצ'ופסטיקס בידה היא דומה למנצחת אלגנטית של תזמורת. בתזמורת נגן אחד - בן-זוגה, שיושב ממול. במצחו נחרצו קמטי הרהור. הוא השעין את ראשו על גב כפות הידיים ואני נדרכתי, כאילו מתרגש כאן איזה רגע מכריע וכאילו מדובר בי עצמי. לך תבין.
כשהאכילה מסתיימת הם קמים, היא מגהצת בתנועת יד רחבה את הקמטים הדמיוניים בשמלתה והוא מיטיב את מכנסי הג'ינס שנשמטו מעט. לא, הוא אומר (אני מצליח סופסוף לשמוע את קולו מעל כל השאר), תני לי. הוא מחזיק בשני המגשים עם הצלחות ומעט האוכל הנותר בהן ועם הסכו"ם החד-פעמי ועם הצ'ופסטיקס ועם כוסות הקלקר ושאריות המשקה שבתוכן ועם פחיות הקולה הריקות, בדרך אל פח הפינוי בשירות עצמי. היא מתקרבת אליו וראשה מתחפר בחיקו. בזהירות הוא מניח את המגש העמוס שבידו הימנית על המגש האחר ומחבק אותה.
עם כל הכבודה הזאת בידו האחת הם חולפים על פני ואני מנחש מייד את ההמשך. היא נושאת אליו מבט והוא קורן חזרה אבל ברגע הבא רגלו ניגפת ברצפה ולהרף עין אחיזתו במגשים מתרופפת. או - no - הוא גונח והיא נרתעת לאחור. מפרקי אצבעותיו מלבינים ממאמץ בעת שתכולת המגשים מתפזרת לכל עבר. שלוליות משקה קטנות בורקות באורות ההולכים ובאים משלטי המזון המהיר ובאור הפתייני הגולש מחנות התכשיטים הפינתית. כוסות קלקר לבנות שטות בהן, שרוכי ירקות ואיטריות מציצים מתוך שרוול לא-גמור של אגרול, שטבל קודם ברוטב חמוץ-מתוק אדמדם והכל מתערבל במוסיקה שברקע לכדי מיצג פסיכדלי דביק. בהתעשתות מיידית הבחור מוסר את המגשים הריקים לחברתו וכורע לרצפה, לאסוף את התפזורת. עיניי עוקבות אחריהם כל העת. ניכרת בהתנהלות שלו מיומנות של מי שרגיל במשברים, כלומר בניהול שלהם. אבל אינסטינקט ראשוני שלי, שמהיר לא פחות משלו וחזק ממני ואין לו קשר לאירוע המסוים ולנפשות הפועלות בו פרט לנפש שלי, גורם גם לי לכרוע ארצה כדי לעזור באיסוף. מין חתירה אבירית להפי אנד... אבל בשנייה הבאה אני עוצר - כשאני מבין כי הצדקנות שלי רק תעצים את מבוכתו של הבחור.
בעודי הודף את השדונים האישיים שלי מתייצב במקום עובד נקיון במדים כהים, אשר דמות של נשר אמריקני זועף רקומה בחזית חולצתו וקפלי מכנסיו מונחים על נעלי השירות שלו, האטומות לנוזליםך. בידו מטלית, דלי ומגב והוא משתופף לרצפה בפנים חתומות. עד מהרה המקום נקי ומצוחצח.
כאילו לא קרו הדברים מעולם ומכל מקום לא קרו להם, הבחור ונערתו נעים הלאה לעבר חנות התכשיטים מבלי להביט לאחור. אני נשאר לשבת שם עוד שעה קלה, מלקט פירורי עוף ואורז מצלחת הפלסטיק הדקיקה שלי, מהרהר כה וכה ומשחק במקלות האכילה.
