הפטרוזיליה התחפשה - 1968, 19.7.2021
ראשה של אמא קרב לסיר הנירוסטה הכסוף, שנחלי אכזב קצרים של מרק צהבהב בעבעו משוליו, הרקידו את מכסה הזכוכית עם פס המתכת המקיף אותו וציצית הבקליט המוברגת לראשו ואחר זרמו במורד עד שבערך במחצית הדרך לכיריים עצרו והתייבשו. היא הרימה את המכסה והתבוננה בריכוז בנוזל. עכשיו אפשר להוסיף את הירק ולכבות, היא מלמלה בינה לבינה, הכניסה לסיר צרור ענקי של פטרוזיליה וסגרה את הגז.
תן לי את הצלחת, פקדה. הגשתי לה. אמא, לא הרבה ובלי פטרוזיליה.
לא הרבה, אל תדאג... רגע, מה בלי: פטרוזיליה עושה את כל הטעם.
אמא, יש בסיר גם תפוחי אדמה, גרונות, שוקיים, תודה. שימי לי גרוגרת יפה וקצת תפוחי אדמה, בלי פולקע ופטרוזיליה.
אמא הביטה בי בזעף משועשע. פטרוזיליה זה הכל, ומכאן עשתה בצלחת שלי כבתוך שלה. במרק שהגישה לי נחו שׁוֹק שמנונית של תרנגולת, שכבר ראתה הכל בחייה, אחת מרגליה, גרוגרת צמוקה, כמות נאה של תפוחים לבנבנים, שפה ושם עוד שמרו על אופיים האליפטי והמון גבעולים ועלים משונצים של פטרוזיליה.
הידיים שלה היו יציבות ולמרות שהמרק איים לגלוש על גדותיו טיפה לא אבדה בדרך. טבלתי את הכף בזהירות ועצרתי מייד. על פני המרק צפו בעלי חיים קטנים, שכמה מהם עוד נפנפו חלושות בזרועותיהם. העמדתי פני נדהם. אמא, תגידי (לא הייתי משועשע - היא חייבת ללמוד! - ולאו דווקא בגלל מצוקת הנמלים). שטפת את הפטרוזיליה לפני שהכנסת לסיר? הרחקתי ממני את הצלחת בהבעת תיעוב.
מזותומרת? אל תגיד לי עוד פעם נמלים.
אפשר להבין מכאן, שזאת לא הפעם הראשונה שבה היו יצורים במרק של אמי. תמיד היתה פטרוזיליה במרק, בכל מרק, ולעיתים ראיתי תנועה על פניו. בדרך כלל הרחקתי אותם בלא-אומר לשולי הצלחת ועזרתי להם לטפס. אבל הפעם, בנוכחות חברתי הייתי נחוש להפגין החלטיות. זאת היתה פגישת הכרות של דבורה עם הוריי. אמא, את לא יכולה להגיש לאורחים מרק עם נמלים.
אוֹיוַיבוֹי, שוב הוא עם שטויות, היא אמרה, מתעלמת מחשיבות המעמד בעבורי. הנה אני אראה לך: הנה, תראה, פה, פה, זה נמלים? זה עלים קטנים של פטרוזיליה שעושים ככה - באומרה זאת הניעה את כתפיה הלוך ושוב בצורה תיאטרלית, מאוד לא מתאימה לה - כי אתה מזיז את הצלחת. ז-ה, נמלים?
דבורה הפנתה את ראשה והחניקה צחוק. 'סתכל, היא ניסתה לתווך, אולי אמא שלך צודקת?! נראה לך הגיוני שנמלים יחזיקו מעמד בחום כזה? ואני בטוחה שהיא שטפה היטב. אסתר, תני גם לי צלחת כזאת, בבקשה, אותו הדבר. אַתְּ יודעת מה? שימי מה שתרצי.
הכוונות הטובות שלה שקופות, אבל מצד שני חשוב שאוכיח את צדקתי. (אני אף פעם לא צודק אצל אימי). שליתי מהמרק שתי נמלים אנרגטיות. הינחתי אחת בצלחת הריקה-עדיין של אבי, שתטייל לה להנאתה כל עוד אפשר, בעת שהשנייה דגדגה מבפנים את כף ידי שסגרה עליה. מזווית העין ראיתי את מבטו הזועם של קופמן, אבי (מי קרא קופמן לתינוק! למה לא דוד או גרשון או יוס'ל או יחיאל - זה נושא לסיפור אחר). הוא היה לכוד. אם יעשה משהו לסילוק הרמש אמא תרד עליו ואם לא יעשה, בתוך שניות ילגום נמלה במרק.
אחרי שהמרק נמזג לכל הצלחות פרשתי את אצבעות ידיי לפני אמי. הנמלה התנערה והחלה לטייל במעלה זרועי, הסתבכה קצת בשיער, מול עיניה הנדהמות. קופמן, תסגור את החלון. נכנסת רוח וזה מעיף את הפטרוזיליה.
אויש...אתה... היא סננה לעברי.
כמה שעות אחר כך אמא אמרה לי: היא ילדה נחמדה, תִּשְׁמוֹרָלֵהַ.
