זמן שאול מאת דני קרן, 7.2.2026, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

זמן שאול, 388 מילים

סיפור קצר מאת דני קרן, 5.2.26

הפעם היה זה הפוסע שביקש לצאת לצעידה קצרה - מטלה שנדחתה בדרך כלל לשעות הערב המאוחרות, כשלא נותרו סיבות שלא לבצע אותה. רק אז, לאחר שהעיר נרגעה, היה נכנע והולך. עכשיו, לפתע פתאום הפכה הצעידה למטרה נחשקת. מזג האוויר היה כה נעים, עד שרגליו נשאו אותו מאליהן אל הרחוב. ואף שבמהרה התברר לו כי הותיר בבית את האוזניות האלחוטיות,  בכל זאת המשיך בדרכו. רגע לאחר מכן הוא מצא את עצמו מככב בזירה, שבקלות הייתה עלולה להפוך לזירת דמים, לולא שיחק לו מזלו.

ברמזור הראשון המתין לאור הירוק להולכי הרגל. הוא הציץ שמאלה, ימינה ושוב שמאלה - כפי שלמד בשיעורי הבטיחות בדרכים לפני שבעים שנה - והחל לחצות. בעודו עושה-כן שמע צפירות מתמשכות מכיוון הכביש הראשי ואיתן הגיחה מעבר לפינה מכונית גדולה בצבע ירוק מתכתי. הוא העיף מבט בגוש המתכת הגדול המתגלגל לעברו כמו ענק מהאגדות  והאט באחת את צעדיו. טיפוסים כאלה יש ללמד לקח. הוא הכיר אותם כל חייו. ובעצם, מי מאיתנו לא פינטז מתישהו להביס נבל מאגדות הילדות שלו. המכונית נעצרה לידו, וכאילו היה זה מישהו אחר שעושה זאת הוא מצא את עצמו פוסע לעבר הנהג, נחוש ללמדו לקח שלא יישכח. כל פעמוני האזהרה צלצלו במוחו. היה ברור לו שהוא כותב את סופו במו ידיו. ובכל זאת נמשך אל האירוע כמו דובון לדבש; זה היה חזק ממנו. הוא הבחין ביד נעה במהירות מאחורי חלון המכונית, והוא דימה לשמוע קול פצפוץ חרישי של יריית אקדח. חלון הנהג נפתח וראש הנהג בצבץ מאחוריו. הפוסע היה משוכנע שזה ייגמר מיד בדקירה או בירייה, במין סיום אצילי שכזה. הנהג היה בחור צנום, שרשרת זהב הקיפה את צווארו ומגן-דוד כבד נח על חזהו. שפם דל הסתמן מתחת לאפו. הוא זעף. "מה אתה צץ לי מתחת לגלגלים, טמבל, יכולתי להרוג אותך. מה אתה חוצה את הכביש באור…באור…" מבטו רפרף על פני ההולך והמשיך לרמזור. “…ירוק…ירוק!?” 

הוא מלמל לעצמו משהו בהשתאות, ומרחוק אפשר היה להישבע שזאת התנצלות, אף שלא היה ברור אם הנהג באמת דיבר אליו או שמא דיבר על השושלת שלו מצד אימו. הפוסע לא נשאר חייב אך לא ברור אם דבריו הגיעו לאוזני הנהג, כי עד מהרה החלון שלו התרומם. שוב עמד חיץ בין הפוסע לבין העולם המאיים עליו. הפוסע השלים את חציית הכביש כשהוא גבוה במידת מה ממידתו הרגילה.

אז למה נקרא הסיפור "זמן שאול"?

כי בעת שהצמיגים ייללו מאחוריו הפוסע ידע שזו רק שאלה של זמן עד שסיפור כזה יסתיים אחרת.

נונו, מאת פלורה תבוך, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור", 6.2.2026

נונו ונונה, מאת פלורה תבוך, נכתב ב-11/2025 עם השלמות ב-22/1/2026. ערך והקריא דני קרן ב-6/2/2026, 683 מילים, כ-6 דקות קריאה.

"רגע לסיפור" הוא מיזם ספרותי בהתנדבות למען הקהילה.

סבא עלה מסלוניקי עם המשפחה כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה. הוא ונונה וּשְׁלוֹשׁ הבנות דייזי, שלימים היתה אימי, רֶנֶה ולונה (דודותיי לעתיד) התיישבו בשכונת שפירא בדרום תל אביב, שהיו בה לא מעט מיוצאי יוון. 

הסלוניקאים היו חלק מגל עלייה של פועלים ובעלי מלאכה ורבים מהם עבדו בנמל תל אביב, שהוקם אז; גברים שריריים, בעלי גוף ועוצמות, שהיו דתיים-לייט, ונהגו לפקוד את ​בית הכנסת שלהם ברחוב מְקוֹר חַיִּים. המקום כונה בחיבה "בית הכנסת הקומוניסטי", כי הקהילה דָּגְלָה בשוויון מוחלט - לא היה אפשר לקנות בו מקום, וכל מי שרצה לשבת בביטחון בתפילה היה חופשי להביא איתו כיסא מהבית.

נונה ונונו סידרו שתי יחידות דיור בחצר הגדולה שמאחורי ביתם, כעתודות מגורים למשפחה או להשכרה וְנִרְאָה שהם באו אל המנוחה והנחלה - אבל אז התחילו הצרות. קודם נפטרה הבת רֶנֶה, רגע לפני נישואיה. אחר כך מתה גם דייזי אמי ולאחר מכן לונה, האחות השלישית. גם נונה סבתי האהובה הלכה לעולמה, לאחר 25 שנות נישואין מאושרות עם נונו.

סילחו לי על ההכללה, אך גבר יווני לא יודע להיות לבד; אז כעבור זמן-מה סבא התחתן בשנית. חרף מאמציה של פלור המקסימה, האשה השנייה, היא לא הצליחה להרות. אך למרות שלא היו לה ילדים משלה בכל זאת היתה לה ילדה בת שלוש. איך זה יכול להיות? ובכן, בחיים הכל יתכן וכמו שאומר הפתגם: צערו של האחד הוא לעיתים מקור אושרו של האחר… 

לאחר חתונת הוריי הם גרו באחת היחידות שסבא בנה מאחורי הבית. סבא היה איש פשוט עם שאיפות צנועות. הוא לא ביקש לו קריירה אקדמית או פעילות עיסקית עניפה. הוא רק רצה חיים שלווים ונוחים ומשפחה מלוכדת. וכמובן הוא ביקש לפרנס אותה בכבוד. אז היתה לו חנות ירקות בשוק העלייה בתל אביב. 

השוק רחש פעילות חרוצה בכל שעות היממה. ביום התנהלו אין-ספור משאים ומתנים עקשניים עם הרבה מחוות פנים וידיים בין הקונים לרוכלים ואילו המפגש הלילי בין מובילי התוצרת החקלאית לבעלי החנויות היה תמיד קולני. חילופי הדברים נעו מברכות חמות דרך כל הספקטרום הלשוני עד לקללות עסיסיות. כן, היה שמח בשוק.

הייתי ילדה קטנטונת כשאמי נפטרה, ומכיוון שתמיד זכיתי באהבתם האינסופית של סבא וסבתא (ובהמשך גם של פלור, סבתי החדשה), אך טבעי היה שלאחר מות אמי אעבור לגור איתם. שנים רבות חייתי אצלם. גם לאחר שהכרתי את בן-זוגי ונישאנו ואף לאחר שנולדה ביתנו רונית המשכנו לגור עם סבא ונונה השנייה בביתם בשכונת שפירא.

סבא כבר היה שנים בארץ אבל הלדינו עדיין היתה השפה המועדפת עליו. הוא ליווה את הריוני הראשון בדאגה רבה. "נונו", אמרתי לו יום אחד בספרדית, בהתקרב הלידה, "יש לי משהו נחמד לספר לך. חשבתי על כך בכל חודשי ההריון והחלטתי כי אם תיוולד לי בת אקרא לה רונית - ע"ש רֶנֶה היקרה שלנו". נונו התרגש מהבטחת המחווה, המנציחה את ביתו, עד כי נעתקו המילים מפיו לדקה ארוכה. "את בטוחה, קֶרִידָה - את הרי לא חייבת. את באמת רוצה בזה"? 

הרגע הזה של קרבה בין-דורית ושל אושר היה כל כל מזוקק בעבור שנינו, שגמרתי אומר לשוב ולספר עליו בהמשך.

מדי שנה נונו נהג לצאת לסדרת טיפולים במעיינות החמים ובאמבטיות הבוץ של חמי טבריה. היה אז קונצנזוס של רופאים ופציינטים, שהטיפול התרמו מינרלי מסייע במחלות של עור ושרירים ושאר מרעין בישין. וקופות החולים התנדבו לשלם. אלה היו שנות הזוהר של טבריה. אלפי חוגגי בוץ גדשו בחלוקיהם הלבנים את רחובות העיר התחתית ומילאו את קופות הסוחרים המקומיים. והעיר צהלה ושמחה.

ילדתי את רונית בבית היולדות של אסותא, ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב. כשאך נודע הדבר לנונו הוא לקח מונית בטבריה וחש להתייצב לצד מיטתי באסותא. הוא ליטף את שיער ראשי בעדינות והרעיף עלי אהבה ודאגה ללא גבול.

עוד הייתי חלשה מהלידה אבל אזרתי כח. "נונו, טֶה טְרוּשֶׁה אוּן רֶגָאלוֹ", אמרתי לו בחגיגיות. "הבאתי לך מתנה, כמו שהבטחתי: בתי תיקרא רונית - ע"ש דודה רֶנֶה".

 Está segura? נונו כה התרגש, עד כי לא היה ניתן להרגיעו - אֶסְטָה סֶגוּרָה? את בטוחה?" "ברור, נונו, נשאתי את הרעיון הזה בליבי בכל תשעת חודשי ההריון". סבא היה נרגש עד עמקי נשמתו. "די לבכות, נונו", אמרתי לו, "מה איתך! זה המעט שיכולתי לעשות אחרי כל השנים האלה. אז התודה היא לך, נונו, מוּצַ'אס גְרַאסְיַאס!" 

עד היום אני נרגשת מהזכות שנפלה בחלקי לשמח כל כך את נונו.