עכשיו קום וכתוב
(256 מילים, כ-½2 דקות קריאה)
כך אמרתי לעצמי. לא שכבתי ובכל זאת הייתי חייב לקום כדי לציית לסמכות שהפגנתי, הסמכות שהיא אני עצמי.
נפרק לגורמים:
א. עכשיו. לא אחר כך. לא אחרי השלמת סיפור אחר. לפני בחינת הדואר האלקטרוני ומסרוני הוואטסאפ. גם לא לקרוא ספר. מדוע עכשיו? כי זה עכשיו - או מתישהו, או בכלל לא. נכון שלא תכננתי עכשיו. האמת היא שברגע ההוא כמעט שלא עשיתי דבר, סתם הקשבתי לקול המוזיקה ומתחתי גומיות משרד בתנועות עצבניות. מחשבות מערערות החלו להסתנן למוחי. כל טריקת דלת בבניין או במגרש החנייה דרכה את הקפיץ שמתחת לסרעפת. איחלתי מוות בייסורים לכל אופנוען שהאיץ בכבישים ודהירתו נשמעה כמו אזעקה. עדיין לא הופעלה היום אזעקה בעירי. היא תכף תבוא. באורח מוזר היא חסרה לשגרת היום שלי. ואם אהיה אז במקלחת או בשירותים? דמיינתי לי תרחישי אימה כאלה: אני רץ במסדרונות רטוב ומגולגל במגבת או עם גליל נייר טואלט ביד. עלי לצאת מהמחשבות האלה. עכשיו. עכשיו.
ב. קום. לקום במשמעות "לבנות משהו חדש". כאמור לא הייתי צריך לקום משכיבה כי כבר הייתי עסוק באותה עת בכל מיני עניינים פעוטים, שממחישים את חוסר השקט המבעבע בקצות אצבעותיי.
ג. וכתוב: אחרי שגיהצתי חולצה סוררת, סידרתי את המטבח והעברתי כמה פריטים לארונית הכביסה, התפניתי לתוכנית ההיא בקול המוזיקה. פעלתי לפי כללי ההרגעה לימים שאין בהם שגרה - להתנתק מהחדשות, להתרחק מכורסת הטלוויזיה, לעשות דבר שבכל זאת יש בו שגרה. אני לא מצליח לקרוא ספר ברגעים כאלה. לאחר שהמחשבות מהמילים הקודמות איימו להשתלט עלי נזכרתי שמה שבאמת מיטיב איתי זאת הכתיבה, וליתר דיוק אותו רגע של שביעות רצון מכתיבה, שרמתה מניחה את דעתי. עכשיו קום וכתוב.
ציוויתי והנה.
