המיינה ואני, מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

הַמַּיינָה וַאֲנִי, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן

[208 מִלִּים, כְּ-2 דַּקּוֹת קְרִיאָה]

פְּתִיחָה אִידֵאוֹלוֹגִית:

לִהְיוֹת חֵלֶק זָעִיר מִמַּשֶּׁהוּ חַי וְתוֹסֵס זֹאת תְּרוּמָה נָאָה גַּם אִם צְנוּעָה. אֲנִי מוֹצֵא שֶׁיֵּשׁ בָּסִיס לַמַּחֲשָׁבָה, כִּי הַצְלָחַת הַכְּלָל חֲשׁוּבָה מֵהַגְשָׁמָה אָנוֹכִית. לִי אִישִׁית אֵין בְּעָיָה לְהִתְגַּיֵּס וְלִהְיוֹת בֹּרֶג קָטָן בִּמְכוֹנָה גְּדוֹלָה, בִּתְנַאי שֶׁיֻּבְטַח לִי, כְּמוֹ לַאֲחֵרִים, אֹפֶק לְקִדּוּם וּמֶרְחָב לְתִמְרוּן, וְשֶׁהַמְּכוֹנָה תִּפְעַל בִּשְׁקִיפוּת, עַל פִּי עֶקְרוֹנוֹת וּכְלָלִים הַתּוֹאֲמִים אֶת עֶמְדוֹתַי. 

וּבַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית, לַמְּפַקְפְּקִים בִּי: בֶּאֱמֶת, לִהְיוֹת חֶלְקִיק בְּשָׁלֵם, שֶׁעוֹבֵד בְּאֹפֶן הוֹגֵן, נִרְאֶה לִי בְּסֵדֶר גָּמוּר. הַלְּוַאי שֶׁכָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הָיָה נוֹתֵן כְּפִי יְכָלְתּוֹ לְמַעַן חַיִּים טוֹבִים לְכֻלָּנוּ.

וְעַכְשָׁו סִפּוּר, אוּלַי קָשׁוּר וְאוּלַי לֹא:

…לָכֵן נַחְתִּי מִיָּד מִזַּעְפִּי לְאַחַר שֶׁהַמַּיינָה הַשּׁוֹבֵבָה, שֶׁהִמְרִיאָה מֵהַסְּבַךְ הַסָּמוּךְ שִׁלְּחָה בִּי בְּלִי הִסּוּס כַּמּוּת הֲגוּנָה שֶׁל לַשְׁלֶשֶׁת חֲמִימָה. כַּעֲבֹר כַּמָּה שְׁנִיּוֹת שָׁמַעְתִּי אוֹתָהּ וְאֶת חַבְרוֹתֶיהָ שָׁרוֹת בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת אֶת הַלְּחָנִים הַיָּפִים שֶׁלָּהֶן. כָּל צִפּוֹר וְהַמַּנְגִּינָה שֶׁלָּהּ. זֹאת הָיְתָה שִׂיחַת רָכִיל בְּסֻלַּם מָז'וֹרִי, אוּלַי עָלַי וְאוּלַי לֹא;  זִמְרַת הַצִּפּוֹרִים הָיְתָה כֹּה מְתוּקָה, שֶׁמִּיָּד סָלַחְתִּי. 

בָּחַנְתִּי אֶת עַצְמִי וְאֶת בְּגָדַי וְרָוַח לִי כְּשֶׁהִסְתַּבֵּר שֶׁהַנֶּתֶז דָּבַק רַק בִּזְרוֹעִי הַיְּמָנִית, מִתַּחַת לְקֶפֶל הַשַּׁרְווּל. שׁוּם דָּבָר שֶׁמַּטְלִית לַחָה לֹא יְכוֹלָה לִמְחוֹת. הֲלֹא הָעִסָּה הַזֹּאת הָיְתָה עֲלוּלָה לְהַגִּיעַ לְעֵינַי אוֹ לִבְגָדַי. גַּם אָז - לֹא נוֹרָא. לֹא עִרְעַרְתִּי כְּלָל עַל מְקוֹמִי בְּשַׁרְשֶׁרֶת הָאֵרוּעִים. בְּסַךְ הַכֹּל הָיִיתִי נְקֻדָּה מִזְדַּמֶּנֶת עַל דַּרְכָּהּ שֶׁל הַמַּיינָה.

כֵּן, כָּאן אֲנִי וְכָאן לְמַעְלָה הִיא. וְכָךְ זֶה עוֹבֵד. 

בְּכָל זֹאת מִהַרְתִּי לַמִּקְלַחַת.