"לוח זמנים" מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

לוח זמנים, 28.3.2025,

370 מילים, כ-½3 דקות קריאה

השעה היתה בדיוק 9 ו-50 דקות בערב כשעליתי הביתה מהבריכה. שטפתי שאריות של כלור ממכנסי השחייה ונכנסתי להישטף בעצמי. 4 דקות לאחר מכן, כשבועות סבון חלקלקות מכסות את עיניי, שמעתי צליל חד של פלסטיק נשבר. לא ראיתי מה היה אותו חלק כי כאמור עיניי היו מסובנות. נמנעתי מלעשות תנועות חפוזות כדי שלא לדרוך על השבר. כעבור רגע, וליתר דיוק כעבור דקה ו-20 שניות, יכולתי לשוב ולראות את רצפת המקלחון. באמת בלט למטה משהו כהה, אך כשביקשתי להניחו בזהירות, כראוי לפריט משונן, באיזה מקום ניטרלי, הסתבר לי כי זה מסוג השאריות האלה, הנאגרות על רצפה לחה - שאריות שיש בהן סיכון של החלקה אך לא של שריטה. אז מה זה היה? צליל החלק השבור הפוגע ברצפה שב להדהד במוחי. משום מה הצליל התחזק והתעצם עד כי הזכיר לי התנגשות אסטרואיד בכדור הארץ, או אזעקה של פיקוד העורף. 57 שניות של רעש החרידו את מוחי אך למרבה ההפתעה, בתוך הרעש הגדול השבר נשכח. הרעש הסיח את דעתי ממנו. בהחלט גם זו לטובה. אחר-כך נשכח גם קול האזעקה ורחש רך של טיפות החליף אותו ואת זכרון השבר המשונן. 

איך זה קרה?! 

אולי זה קשור לשיחה ששמעתי בבוקר ליד הקופה באחת החנויות בעיר. שתי נשים צעירות התלחששו - סליחה שהאזנתי - ואחת סיפרה לשנייה, שהחליק לה בקבוק זכוכית גדול עם שמפו מהיד והאמבטיה נמלאה בנוזל סמיך ובאלפי רסיסים קטנים. 

בחדר האמבטיה שלי גחנתי על הרצפה, כשזרם נעים של מים מלווה אותי מלמעלה וחידשתי את החיפוש למשך 30 שניות נוספות. אל יקל הדבר בעיניכם: במצבים מסויימים, 30 שניות הם המון זמן. למשל עצמו את עיניכם למשך 30 שניות ודמיינו שמחמיאים לכם על סגולותיכם. האמינו לי, קשה לקבל מחמאה בעיניים עצומות. 

אחר כך בחנתי את השפופרות ואת מכלי התמרוקים הדחוקים זה לזה על גבי המדפים שבמקלחון. מעת לעת באמת נופל לי מי מהם לריצפה אך מעולם לא קרה שנשבר, ואכן עכשיו הכל היה שלם, ללא מתום. בינתיים השעה היתה עשר ושבע דקות. מיהרתי להישטף בזרם עז של מים צוננים ו-3 דקות לאחר מכן כבר יבשתי את גופי במגבת עבה. זרקתי עלי בגדים נוחים ויצאתי מחדר הרחצה. שימו לב, השעה היא עשר ו-12 דקות.

איך אני יודע מה היתה השעה, ומנין שחלפו בדיוק כך וכך דקות ואת מי זה מעניין בכלל? אני לא יודע. סתם. אמנם בחיים לא ענדתי שעון אבל תאמינו או לא - יש לי שעון בתוך המקלחון.

"האכזבה" מאת דניאל קרן מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

14/3/2025

האכזבה, 630 מילים, כ-6 דקות קריאה    

אני מבקש להציג כאן סיפור, שבהפקתו שותפה בינה מלאכותית. יהיו עוד פרטים בהמשך. 

מכתבים לעורך:

שלום לך, בינה יקרה. הערב ראיתי חתול צנום בחנות תכשיטים בטיילת של אילת. הניגוד בין פראות החתול ליוקרת החנות קסם לי. אבל אז גיליתי שלחתול יש קולר, כלומר הוא איננו חתול רחוב. בכך ניטל הקונפליקט מהסיפור. בינתי, איך אשיב לו את הקונפליקט? או לפחות - איך אהפוך את האכזבה מהעדרו לחלק מהסיפור?

לפני שאציג את תשובת הבינה המלאכותית שמעו סיפור.

זה היה ערב אילתי רגיל של סוף ינואר, ערב ספוג בריח-ים. מרבית הדוכנים זה-כבר פונו מהטיילת אך ממרכזים מסחריים לאורכה עדיין בקעה מוסיקה מבוזבזת. מדוע מבוזבזת? כי מוסיקה רועשת שכזאת נועדה להלום באוזניים רבות בבת אחת, אך בטיילת לא היו הרבה אוזניים; רק זרימה דלילה של משוטטים - השתרכות מרווחת, ממערב למזרח ובחזרה, של חבורות צעירים וזקנים לאורך הטיילת. כן, תנועה היתה, אך לא הצטופפות.

וכאילו הצועדים שם מתנהלים ביקום אחר, חתול שדוף אחד ישב לו על סיפה של חנות תכשיטים יוקרתית והתבונן בנקודה כלשהי בחלל. נראה שלא גמר בדעתו אם להיכנס לחנות או לחזור לטיילת. הוא נופף ברגלו באוויר באיטיות, כאילו ביקש להצביע על עדי כלשהו. ואולי זאת סתם אבחנה פשטנית. הלוא ידוע לכל כי אין לחתול תכונות כמו הססנות או אדישות, אף כי, האמת, עדיף שלא לשפוט חתול בכלי הערכה אנושיים. 

השונרא הג'ינג'י היה מרותק למדפים ומדי פעם צודד מבט אל העוברים ושבים כאומר בליבו: מה לי ולכם; איפה אני ואיפה אתם. הוא ניצב ללא ניע ונראה כמו ספינקס רזה ואדמוני. ובכל זאת אפשר היה לחוש באיזו תנועה באוויר סביבו; חיית רחוב מתוחכמת שכמותו.

אי-אפשר היה להתעלם מן הדרמה הגלומה בדמותו של חתול רחוב, שנקלע בטעות לחנות יוקרה. אלא שאז הוא זז קמעה ממפתן החנות וחשף קולר משובץ באבני-חן, שהקיף את צוארו. נתגלה אפילו קישוט אופנתי זעיר, שנרצע אל אחת מאוזניו. 

חבל. יכולתי לכתוב סיפור מרתק על ניגודים. מצד שני, אם המציאות לא מסתדרת לפי רצוני אולי לפחות יש לבחון את האכזבה שהיא מייצרת? כדי להבין את פשר האכזבה פניתי לעשרה יישומים שונים של בינה מלאכותית וביקשתי מהם להתמקד בסוגיה הזאת. בתוך שניות הגיעו התוצאות. ריכזתי אותן, אלא שאורכן הכולל היה כאורך ספר. שוב כתבתי ל-AI והפעם קיבלתי צמצום של החומר. זה היה תהליך מהנה.

קורא.ת יקר.ה:

נמשיך בסיפור - עכשיו כבר בהשראת הבינה המלאכותית:

האכזבה שלי הייתה עמוקה, אולי אף מוגזמת ביחס לסיטואציה. כי מה כבר קרה? בסך-הכל ראיתי חתול, חשבתי שהוא חתול רחוב, והתרגשתי מהניגוד בין הפראות שלו ליוקרה של החנות. אלא שאז התגלה כי הוא אינו חיית פרא אלא רק חתול בית עצל-למראה, שיש לו קולר יפה על הצואר. סיפור בנאלי. אבל אכזבה היא כמו שריטה על זכוכית. גם אם עדיין אפשר לראות דרכה את העולם, היא משנה את האופן שבו העולם נראה.

החתול כמובן אינו אשם בציפיות שלנו. אנחנו רוצים מציאות דרמטית, עם קונפליקטים ברורים; שחור ולבן. מוצק מול נוזל. אנחנו רוצים סיפור של חתול אשפתות על רצפת שיש, כי דרוש לנו עולם עם הפרדה ברורה בין טבעי למלאכותי, בין פראי למבויית. אבל המציאות בדרך כלל פחות דרמטית - זה לא תמיד אומר שהיא פחות מעניינת.

אכזבה היא תוצאה של התפכחות מאשליה; הרגע שבו אנחנו מבינים, כי הסיפורים שבנינו במוחנו לא תואמים את המציאות. אכזבה היא אחת הדרכים לביטוי ההתפכחות. קבלת המציאות כפשוטה, גם אם אינה עומדת בציפיות הדרמטיות שלנו. אפשר להגיב למציאות בשמחה, באדישות, בכעס - בכל ספקטרום הרגשות. גם באכזבה.

החתול התמתח בעצלתיים על רצפת השיש, מתעלם מכל הפרשנויות הספרותיות שניסיתי להלביש עליו, מהנטייה האנושית הזו לחפש משמעות, ניגודים דרמטיים, לחפש נרטיבים מורכבים, שעה שהמציאות רק מתמתחת לה בנינוחות מול עינינו, בלי שום כוונה להתאים את עצמה לציפיות שלנו.

היצור הרזה פיהק ונראה שלא אצה לו הדרך. הוא פסע על רצפת הבהט כאילו הוא עצמו בעל הבית. אבני החן המשובצות בקולר זהרו באור יקרות. בעצם מה משנה לי מי באמת בעל הבית. יש כאן חנות יפה, יש חתול עם קולר. גם אני חלק מהתמונה. זה אמנם לא הסיפור שרציתי אבל זה הסיפור. סיפור על ציפיות מול מציאות ועל היופי שבפשטות. כן, סיפור פשוט.