פגישה ראשונה, מאת דניאל קרן 21.01.2025, 888 מילים
השלפוחית של חזי דחקה בו. קאופמן, היא התחננה, לוחץ לי, שחרר אותי. אבל מאום לא דרבן את חזי לחפש עמדת השתנה בסניף של בנק באלנבי או בחנות גדולה כלשהי (למשל "המהודרת" ו"רואים 10:1") או לפחות מאחורי איזה שיח בחצר. בוא, זה לא מקרה חירום הוא אמר לעצמו, אני לא עד כדי-כך לחוץ ולא מאחרים לפגישה ראשונה. ובמסעדה יש בודאי שירותים, אז מה הבעייה.
אך "הפינתית של שרה" בכרם התימנים היתה מקום קטן. לא הגיוני שיש כאן בכלל איפה להתפנות. אפף את הסועדים ריח כבד של ממולאים בנוסח ביתי. ניצבו שם שמונה שולחנות לארבעה ועליהם גליונות נייר גדולים. מאחורי מחיצת אבן נמוכה מרוחה בתכלת משומש חזי ראה שלושה סירים ענקיים, שאדים סמיכים התאבכו מעליהם. על כירת הגז עמד גם סיר קטן מצופה אמאיל תכלכל, דומה לצבע הקיר. מכסי האלומיניום הגדולים קיפצו כאילו משהו דקר אותם מלמטה. גם לקטן היה חם, אך המכסה שלו היה מהודק היטב ולא רקד כמו האחרים. במין תחושת בעלות, שלא אפיינה את אורחותיו, חזי ביקש להציץ אל מעבר לקיר הנמוך, להרים את המכסים ולהתוודע לבישולים. בדיוק ברגע זה ניגשה אליו צעירה חייכנית, שגומות חן בלחייה והצביעה על שולחן פנוי. כמו שאתה רואה אין לחץ כרגע. דרך אגב, אני אביטל המלצרית שלך והנכדה של שרה. היום יש ביז עם כל הטררם, הולך נהדר עם חילבה, מרק עוף אמיתי בלי קיצורי דרך, ככה, קצת חריף, ויש גם גולש בקר בציר לוהט. למיטיבי לכת, היא ציחקקה. אז לפי הצבע שלך אני חושבת שיתאים לך ביז. אההה, זה מה שצעירים כמוך לוקחים היום, היא מיהרה לתקן. ומי יאכל לנו את החריף? היא העוותה את פניה ושרבבה את שפתה התחתונה בהבעת עלבון מעושה. הא, הא.
עוד סועדים זרמו למסעדה ועד מהרה היא התמלאה. הלחץ סביב אביטל נעשה תובעני, אבל היא לא נכנעה להמולה והמשיכה להרחיב את אפקיו של חזי. וזה - היא הצביעה בחגיגיות מוגזמת על הסיר האמצעי וטבלה מצקת בציר של הגולש – לאנשים עם צבע פנים שונה משלך, הא-הא. לא ניכר באביטל שום מאמץ שיווק. היא חיננית מטבעה.
אני מחכה פה למישהי - נזמין כשהיא תבוא. זאת פגישה ראשונה אז אני מבקש שתהיי הכי נחמדה אליה. שיתוף המידע פרק עול מכתפיו של חזי ופתאום הוא היה כמעט מרוצה, כאילו חיים פרטיים הם נטל.
בטח, בטח, אל תדאג. אביטל ישרה את קפלי חצאיתה ואת הסינר הצחור. תוכלו לצאת מכאן ישר לחופה. אבל בחייך, היא גערה בו, מי קובע פגישה ראשונה במסעדה תימנית בכרם - ועוד בצהריים. הא-הא.
היעילות של חזי השתלמה. הוא הקדים להגיע למפגש ועכשיו היה לו זמן להשתין. כבר לחץ לו – אבל ממש! - וזאת היתה העת להיפטר מהבעייה. הוא לא ראה שלט הכוונה לשירותים והביט במצוקה על אביטל. היא הבחינה במבטו והושיטה לו בלי אומר מפתח פליז, שתיל שחור דק ומפותל חיבר אליו כרטיס דהוי, שמצויירים עליו שני אפסים. השירותים בקומה מעלינו, דרך חדר המדרגות שמעבר לפינה. אתה תראה, כתוב שרה על הדלת. שיהיה לך בהצלחה ואל תשכח להחזיר לי את המפתח, בבקשה. חזי זיהה תחינה בעיניה, או השלמה עם הידיעה הברורה ששוב לא תראה את המפתח. אל תדאגי, הוא הרגיע, אחזיר, ואם הדייט שלי מגיעה את כבר יודעת מה לעשות.
חזי אחז במיאוס בקצות אצבעותיו בכרטיס הקרטון הצמוד למפתח. מי יודע במה נגעו הידיים שנגעו בו קודם. גרם המדרגות היה צר ומשוח בשמן, כנראה בידי אותו הצבע שצבע את הקיר הנמוך שבתוך המסעדה. בראש גרם המדרגות היה קבוע חלון גדול ששמשתו סדוקה ואחוזה בנייר דבק. בית סמוך נשקף דרכו במעורפל. סוף-סוף מצא את הדלת של שרה. המפתח הסתובב שוב ושוב במנעול. השלפוחית איימה לעלות על גדותיה ולא הותירה לו ברירה אלא להתעקש. הוא המשיך לסובב את המפתח ימינה ושמאלה, הלוך וחזור, עד שנתפס. הדלת נפתחה אבל חזי כבר היה מושפל. הוא נכנס בזהירות לחדרון, שהיו בו אסלת ילדים, דלי עם סמרטוט ונוזל כלשהו, מתקן חדיש למגבת בד נגללת ועוד כלי צר וגבוה עם מברשת, וגם כיור קטן. חזי נמלא חרטה על שלא נכנס קודם לחנויות המסודרות או לחצרות. זאת משתנה של מסעדת פועלים בכרם התימנים, הוא ייסר את עצמו, מה חשבתי לעצמי. למזלו לא נאלץ להרים את הקרש כי לא היה קרש. בעודו ניצב גבוה מעל האסלה סקר את החדרון וציין לעצמו בפליאה כי על-אף הבסיסיות של התא יש בו מקלחון זערורי וניירות מכל מיני סוגים ואפילו סבון ידיים ריחני אך אין ידית לברז הכיור. לא נורא, ממש בסמוך לכיור השתלשלה מלמעלה שרשרת של מתכת שהיתה מחוברת לאגן מים. חוליות השרשרת היו חלודות ומאובקות. חזי הניח שהיא התחליף לידית של ברז. הוא יצק על ידיו מעט סבון ועיסה אותן זו בזו. אחר-כך שלח ידו ומשך בשרשרת.
פרץ מים אדיר שטף אותו מתוך חרירי הידית בצינור של מקלחון שחובר לאגן המים. חזי היה רטוב ומבועת. באופן מוכני הוא פשט מעליו את החולצה הרטובה כאילו נשטף במי ביוב ומיהר עירום למחצה במורד המדרגות אל המסעדה. אוי וי, אבוד לי, מה יהיה עם להבית, הוא מלמל כשראה את המלצרית. אביטל, אביטל, תצילי אותי. אביטל, בבקשה.
היא התעשתה מייד והושיטה לו מגבת מטבח נקייה וגליל נייר. היא האיצה בו לגשת אל מעבר למחיצת האבן. קח, תספוג. תתכופף, שלא יראו אותך ככה, אוי – אתה כמו אפרוח רטוב. הא-הא.
להבית עמדה בפתח המסעדה. מבטה שוטט על פני סירים רוחשים ונעצר בבחור מבוהל וחיוור, שרק מכנסיים לגופו וגליל נייר גדול חבוק תחת בית שחיו. מגבת מטבח מפוספסת היתה מוטלת על ראשו.
זה מה שלהבית ראתה בפגישה הראשונה שלה עם חזי קאופמן.
האם היתה עוד פגישה?
