11/05/2024

כֻּסֶּמֶת, מֵאֵת לִילִי גִּינְצֶר, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

כֻּסֶּמֶת, מֵאֵת לִילִי גִּינְצֶר, 11.2022 

אֲנִי הַרְבֵּה שָׁנִים בָּאָרֶץ אֲבָל הָרוּסִית שֶׁלִּי עֲדַיִן יוֹתֵר טוֹבָה מֵהָעִבְרִית. יָפָה בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי לִקְנוֹת לָהּ כּוּסֶמֶק בַּמַּכֹּלֶת. מָה זֶה כּוּסֶמֶק? יָפָה אָמְרָה לִי לְבַשֵּׁל אוֹתָם עִם פִּטְרִיּוֹת וְעַרְמוֹנִים וְעִם מְעַט מֶלַח וּפִלְפֵּל שָׁחֹר וּלְהַנִּיחַ בַּצַּלַּחַת לְיַד הַגּוּלָאשׁ. 

אֲנִי לֹא צְעִירָה וְאוּלַי גַּם הַשְּׁמִיעָה שֶׁלִּי כְּבָר לֹא טוֹבָה - לָכֵן קָרָה מָה שֶׁאֲנִי מְסַפֶּרֶת עָלָיו. הָלַכְתִּי לְמֹשֶׁה, שֶׁבַּמַּכֹּלֶת שֶׁלּוֹ וְשֶׁל הַבֵּן-דּוֹד שֶׁלּוֹ רוּבֵן אֲנִי קוֹנֶה וּבִקַּשְׁתִּי כּוּסֶמֶק. מֹשֶׁה בָּחוּר גָּבוֹהַּ. הוּא הִבִּיט בִּי מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה וְנִרְאָה קְצָת כּוֹעֵס כְּשֶׁאָמַר: כּוּסֶמֶק? לָמָּה, מָה עָשִׂיתִי לָךְ? הוּא הוֹסִיף עוֹד מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי וְשָׁלַח אוֹתִי לְחַפֵּשׂ בְּמָקוֹם אַחֵר; לִי אֵין, הוּא אָמַר.

אָז מָתַי יִהְיוּ? 
יָפָה מֵהַדִּיּוּר הַמּוּגָן אָמְרָה לִי שֶׁאֶצְלְךָ אֲנִי יְכוֹלָה לְהַשִּׂיג. 
הוּא הִבִּיט בִּי בְּעֵינַיִם לֹא נְעִימוֹת וְאָמַר, כְּשֶׁהוּא מַדְגִּישׁ כָּל מִלָּה: 
לִילִי, אֵין אֶצְלִי דְּבָרִים כָּאֵלֶּה. 

לֹא הִתְוַכַּחְתִּי. חָצִיתִי אֶת הַכְּבִישׁ וְנִכְנַסְתִּי לַמַּכֹּלֶת שֶׁל מִיכִי. כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי כּוּסֶמֶק הוּא פָּרַץ בִּצְחוֹק וְאָמַר כּוּסֶמֶק אֵין לִי אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁבְּכָל זֹאת יֵשׁ לִי מָה שֶׁאַתְּ צְרִיכָה. תִּמְצְאִי אֶת זֶה בַּמַּדָּף הַשְּׁלִישִׁי מִלְּמַטָּה בַּטּוּר הָאַחֲרוֹן לִפְנֵי הַמְּקָרְרִים. זֶה יִהְיֶה מַמָּשׁ מוּל הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ (זֹאת הָיְתָה הֶעָרָה חֲשׁוּבָה כִּי אֲנִי לֹא גְּבוֹהָה, וּפוֹחֶדֶת מִמַּדָּפִים שֶׁנִּמְצָאִים מֵעַל הָרֹאשׁ שֶׁלִּי). רָאִיתִי שָׁם כָּל מִינֵי יְבֵשִׁים - עֲדָשִׁים, שְׁעוּעִית, אֹרֶז, אֲפִלּוּ גַּרְגְּרֵי חוּמוּס - אֲבָל כּוּסֶמֶק לֹא מָצָאתִי. 

לִילִי, אַתְּ מִסְתַּדֶּרֶת? שָׁמַעְתִּי אֶת מִיכִי קוֹרֵא לִי.
הָאֱמֶת, מִיכִי? לֹא! אֲנִי לֹא מוֹצֵאת. תָּבוֹא לַעֲזֹר לִי, בְּבַקָּשָׁה. 

כַּעֲבֹר רֶגַע הוּא הִתְיַצֵּב לְיָדִי וּמָשַׁךְ מֵהַמַּדָּף שַׂקִּית שֶׁל נְיָר צֵלוֹפָן מְלֵאָה בְּגַרְגְּרִים עֲגֻלִּים עִם קְלִפָּה חוּמָה. זֶה - כֻּסֶּמֶת. לֹא, אָמַרְתִּי בְּחֹסֶר סַבְלָנוּת, יָפָה בִּקְּשָׁה כּוּסֶמֶק, לֹא מָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי. 

מַזָּל שֶׁלְּמִיכִי יֵשׁ סַבְלָנוּת. גִּיבֶרֶת לִילִי, אֵיךְ קוֹרְאִים בְּרוּסִית לְמָה שֶׁאַתְּ רוֹצָה? גְּרֶצִ'יחָה, עָנִיתִי לוֹ. הוּא הִתְבּוֹנֵן בַּאֲרִיזַת הַגַּרְגְּרִים וְהִצְבִּיעַ עַל שׁוּרָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת קִירִילִיּוֹת. תִּרְאִי מָה מֻדְפָּס כָּאן. 
כֵּן, בֶּאֱמֶת הָיָה כָּתוּב שָׁם גְּרֶצִ'יחָה. 
וְאֵיךְ בְּעִבְרִית? הוּא מַמָּשׁ דָּחַק בִּי לִקְרֹא. 
כּוּסֶמֶק, הִתְעַקַּשְׁתִּי. 

הוּא הִנִּיחַ לְאַט אֶת הַשַּׂקִּית מַמָּשׁ מוּל עֵינַי, לָקַח נְשִׁימָה עֲמֻקָּה וְאָמַר: תִּסְתַּכְּלִי שׁוּב, לִילִי, זֶה מָה שֶׁכָּתוּב כָּאן בְּעִבְרִית? הִסְמַקְתִּי וְהוֹדֵיתִי שֶׁאֲנִי לֹא טוֹבָה בִּקְרִיאַת עִבְרִית. לֹא נוֹרָא, בְּכָל זֹאת תְּנַסִּי, אֲנִי לֹא מְמַהֵר. 
כּוּ-סֶ-מֶת? כֻּסֶּמֶת? 

עָלִיתִי לָאָרֶץ מֵרוּסְיָה וְהַיּוֹם אֲנִי יִשְׂרְאֵלִית ועַקְשָׁנִית, וְאֶת זֶה שׁוּם כִּתּוּב לֹא יוּכַל לְשַׁנּוֹת. 

אָז לָמָּה יָפָה בִּקְּשָׁה כּוּסֶמֶק וַאֲנִי גַּם שׁוֹמַעַת בָּרְחוֹב אֲנָשִׁים אוֹמְרִים זֶה לָזֶה כּוּסֶמֶק, כּוּסֶמֶק. מָה זֶה כּוּסֶמֶק? מַמָּשׁ הִתְחַנַּנְתִּי. 

אַתְּ אִשָּׁה טוֹבָה, לִילִי, מִיכִי עָנָה וְהִצִּיב אֶת הַשַּׂקִּית עַל הַדֶּלְפֵּק. אַחַר כָּךְ הוּא הִסְתַּכֵּל עָלַי רֶגַע בְּלִי לְדַבֵּר, נִגַּשׁ לַקֻּפָּה וְאָמַר לִי: אֲנִי מַכִּיר אֹתָךְ, לִילִי. תַּעַזְבִי, אַתְּ לֹא רוֹצָה לָדַעַת.

וְאַתֶּם יוֹדְעִים מָה הֲכִי מַצְחִיק? אֶת הַגְּרֶצִ'יחָה אֲנִי הֲרֵי מַכִּירָה שָׁנִים וּמְכִינָה מִמֶּנָּה תּוֹסָפוֹת גַּם אֶצְלִי בַּמִּטְבָּח. מוּזָר, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ כֻּסֶּמֶת. כֻּ-סֶּ-מֵת…

אֲבָל, בַּסּוֹף, מָה זֶה כּוּסֶמֶק?



09/05/2024

מעשה במכנסיים מאת עדה שילה מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

10.3.24
מעשה במכנסיים מאת עדה שילה

בילדותי הייתי בלגניסטית לא קטנה וכך נראו גם תאי הבגדים שלי, בארון שבבית הילדים בקיבוץ בו גדלתי.
ומכיוון שכך, אמי היתה מגיעה פעם בשבוע לבית הילדים לסדר את התאים. בין בגדי החול שלנו היו גם מכנסי חאקי. שאלה קבועה של אמי היתה: "למה רק לך יש כתמי שמן מסביב לכיסי המכנסיים?"

שתקתי ולא עניתי - ולמה? כי...

הייתי אכלנית מאד גרועה; לא אהבתי את מרבית המאכלים שבישלו לנו במטבח הקיבוצי.
לפני כל ארוחת צהרים הוכרחנו לבלוע כף שמן דגים, "כדי לקבל ויטמינים". וכפי שבטח כולכם זוכרים, הטעם והריח של שמן הדגים היו בלתי נסבלים. אחרי בליעת השמן הנורא הייתי אמורה לאכול את הקציצות, או מאכל אחר ששנאתי.

אם התמזל מזלי, המטפלת שלנו, שהקפידה להסתכל ולבדוק אם בלענו את השמן ואם אנחנו אוכלים הכל, היתה יוצאת מחדר האוכל שלנו כדי להביא משהו מהמטבח הקיבוצי.
אני הייתי מנצלת את ההזדמנות ורצה החוצה כדי לשפוך את השמן ולזרוק ואת האוכל בין השיחים.

לרוב, לא התמזל מזלי והמטפלת נשארה והשגיחה שנבלע את השמן ונאכל ה-כ-ל, עד הפירור האחרון, כי הרי אוכל לא זורקים…

ברגע שהפנתה את ראשה, הייתי מגניבה את כף השמן לכיס מכנסי החאקי ועימה את הקציצות ויתר המאכלים השמנוניים.

איך יכולתי לספר לאמי היקית, הקיבוצניקית האידיאליסטית, שזרקתי אוכל יקר מפז ולכן מכנסי החאקי שלי ספוגים בכתמי שמן שלא יורדים בכביסה?

אז שתקתי...



עדה שילה